לכתבה הבאה לכתבה הקודמת

יהודית ונדיה מסכמות 25 שנות פעילות

הדס פרוש, פלאש 90

בראיון מקיף לכתבת 'מקור ראשון', הודיה כריש חזוני, מסכמות יהודית קצובר ונדיה מטר רבע מאה של פעילות ציבורית והתיישבותית בדרך אל הריבונות.

ואז, לרגע אחד, נשכחה הציניות. והיה חשמל באוויר. בדקה הבודדת הזו, כשהידיים הונפו כדי להצביע בעד, נדיה מטר חשה שם אידיאולוגיה צרופה. "ראית שאנשים אומרים – 'אנחנו רוצים את ארץ ישראל. היא שלנו'. הרגשנו כמו בבאזל", היא מתארת את כינוס מרכז הליכוד בסוף דצמבר אשתקד. "כמה שניות אחר כך כבר חזרו הפוליטיקות, אבל ברגעי ההצבעה זה היה אמיתי, וזה היה מרגש. ולכן זה גם יקרה. הרכבת כבר עלתה על הפסים".

הצעת ההחלטה שאושרה באותו ערב, פה אחד, קראה לנבחרי הליכוד "לפעול כדי לאפשר בנייה חופשית וכדי להחיל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה על כל מרחבי ההתיישבות המשוחררים ביהודה ושומרון". הכינוס הזה, שנדרשו 900 חתימות של חברי מרכז כדי לקיימו, היה אחד השיאים בפעילות הסיזיפית והעקשנית של נדיה מטר ויהודית קצובר – שתי נשים עם כוח רצון גדול אחד, שכבר חמש שנים מובילות קמפיין תודעתי למען החלת הריבונות הישראלית בשטחי יו"ש.

אנחנו נפגשות בקרוואן שבסופי שבוע מתגוררים בו יהודית וצבי קצובר, ב"גבעת עוז וגאו"ן" סמוך לצומת גוש עציון. חלקת היער הזו, שנרכשה בידי יהודים כבר לפני כמאה שנה, הידרדרה לכדי אתר השלכת פסולת פלסטיני, ונגאלה מחדש ב־2014, לאחר חטיפת שלושת הנערים מתחנת ההסעה בצומת אלון־שבות. שמה הנוכחי של הפסגה מנציח את גיל־עד שער, איל יפרח ונפתלי פרנקל. מאז הלילה המטלטל שבו נודע על הירצחם של השלושה, עמלות מטר וקצובר להפוך את ההר לפינת חמד תיירותית וציונית.

הבית של קצובר עומד בקצה "שדרת הציונות", שביל שלכל אורכו ניצבים שלטי עץ שחרותות עליהם אמרות ציוניות של מנהיגים לאורך הדורות. "מהקבוצות שמגיעות לכאן הבנו שעניין הציונות דועך, לא מכירים מספיק. אז הקמנו את השדרה, וגם סככה עם ספסלים שבהם אפשר ללמוד שירי ציונות", מסבירה קצובר. אם סורקים את הברקוד שעל הספסלים, מיד פוצח הסמארטפון בפזמוני ארץ חמדת אבות. ויש כאן גם בית כנסת, ושולחנות פיקניק, וחדר לימוד שמארח תוכנית תרבות ענפה כמה פעמים בשבוע.

מאז שנפגשו במאבק נגד ההתנתקות, הפכו שתי הנשים לצמד פעלתן שביכולתו כמעט לעקור הרים. הן התמסרו לשמירה על קרקעות באזור גוש עציון: מנעו מפעילי שמאל מחו"ל להשתלט על הבסיס הנטוש בשדמה שבמזרח הגוש, והבטיחו את האחיזה באדמות המדינה באזור נצר, ליד אלעזר. "במקום שבו שתלנו עצים בנצר, נמצאים היום המבנים שאליהם העבירו את תושבי נתיב־האבות", אומרת מטר. "אם לא היינו נוטעות שם, לא היה להם לאן לעבור. בשדמה יש עכשיו בסיס צבאי ענק, ובלי להתפאר, ברור במאה אחוז שאם לא אנחנו, המקום הזה בכלל לא היה בידינו. אז יופי, היינו יכולות ללכת בשטח ולהגיד 'עשינו פה ועשינו שם', אבל זה לא מספיק. בינתיים מסביבנו הערבים מסתובבים עם מימון של מיליונים שהם מקבלים מחו"ל, ומשתלטים כל הזמן על שטחים. ככה לא נציל את יהודה ושומרון.

"אחרי גוש קטיף הבנו שאפשר להרוג דגים בשתי דרכים: או להוציא אותם מהמים כמו שעשו שם, או לעשות חור קטן באקווריום ולאט־לאט, בלי שהדגים מרגישים, לרוקן אותו ממים. וזה בדיוק מה שקורה ביהודה ושומרון. יש במחנה שלנו הרבה אנשים שמתנגדים אמנם לשתי מדינות, אבל מכיוון שהחלת ריבונות זה צעד מורכב, הם אומרים שהם בעד סטטוס־קוו. הם לא מבינים שבכל רגע, גם בזמן שאנחנו מדברות, המצב בשטח משתנה. סלאם פיאד (ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר – הכ"ח) הכריז בזמנו שהוא 'לא קורא את האות C', והתווה מהלך מכוון של השתלטות הדרגתית על שטחי C. זה מה שקורה בפועל".

"תושבים ביו"ש חושבים שמה שרואים מהכביש זה מה שקורה. אבל את עומק השטח אנחנו לא רואים", אומרת קצובר. ומטר מוסיפה: "גם מהכביש אפשר לראות עוד שלט של ארגונים בינלאומיים, עוד נטיעות. ולא עושים עם זה כלום. הנה, רק בשבת שעברה הלכתי באפרת וראיתי ממול השתלטות פלסטינית על גבעה נוספת. עוד אוהל ועוד מבנה. מי שחושב שאפשר לדגול בסטטוס־קוו לא מבין שבינתיים שטחי C הולכים ונכבשים בצורה לא חוקית על ידי הרשות הפלסטינית, ושאנחנו מאבדים את הארץ. צריך לפעול בקרוב, אחרת כבר לא יהיה על מה להחיל את הריבונות".

מיתוג נכון יותר

הפרגולה הצמודה לקרוואן של קצובר מוקפת ביריעות פלסטיק שמונעות מרוח גוש עציון הקרירה לחדור אליה. כמו הגבעה כולה, גם התוספת החיצונית הזו לבית מטופחת בשקדנות חרוצה. עם ספה ושטיח, וילונות ותמונות, וארוחת צהריים. אצל נדיה ויהודית אין זוּלות מאולתרות ומרבצי נרגילות; הכול מוקפד ונקי וביתי ונעים.

שתיהן פעילות ימין ותיקות ומוכרות. יהודית קצובר (71) היא אשת חינוך, רעייתו של ראש מועצת קריית־ארבע לשעבר צבי קצובר, ובעצמה סגנית ראש מועצה לשעבר בקריה. היא שייכת לקבוצת הנשים שהסתגרו עם הילדים בבית הדסה, בימים הראשונים להתיישבות היהודית בחברון. נדיה מטר (52), תושבת אפרת שנולדה בבלגיה, ייסדה בשנות התשעים יחד עם חמותה רות את "נשים בירוק". זו הייתה המקבילה מימין ל"נשים בשחור", שנהגו להציב בירושלים מדי יום שישי משמרת מחאה נגד הכיבוש. הירוקות הפגינו בצמתים כנגד ההסכמים עם הפלסטינים, והתרחבו לכדי תנועה חוץ־פרלמנטרית מוכרת וסוערת, בהנהגתן של נדיה ורות, שנפטרה לפני שבועות ספורים. "לא חיפשנו עימותים, אבל המשטרה חיפשה אותם", אומרת מטר. "על פי החוק, מותר לעמוד בצמתים במשמרת מחאה של עד 49 איש. לא עברנו על החוק, ובכל זאת היו באים כדי לשבור לנו את העצמות. הם קיבלו הוראות לא לתת לנו להתבטא".

השנים חלפו, והפעילות השתנתה לפי הצורך. עכשיו הן פועלות לקידום נושא הריבונות, שאליו הצליחו לרתום שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור ואקדמיה. בתנועה חברים גם פרופ' אריה אלדד, העיתונאית קרולין גליק ורבים נוספים. תנועת נשים בירוק, מסבירה קצובר, עדיין קיימת ושוקקת חיים, "אבל עכשיו אנחנו 'תנועת הריבונות מבית נשים בירוק'. זה מיתוג נכון יותר. ויש לנו ועדת היגוי, אנחנו לא רק שתיים. האמירה היא אותה אמירה של 'ארץ ישראל שייכת לעם ישראל', אבל עברנו מעשייה בשטח לעשייה פוליטית־מדינית".

קצובר: "השמאל במשך עשרים שנה שטף את המוח שצריך שתי מדינות. וזה חלחל. אז אנחנו מנהלות קמפיין בעד ריבונות, וגם זה מחלחל. זה המודל, זו האסטרטגיה. אבל אין לנו כספים כמו שלהם, ואין תמיכה תקשורתית, ואנחנו גם מקוות שזה לא ייקח עשרים שנה".

את כנס הריבונות הראשון הן קיימו ב־2013. מאז הן מוציאות לאור ביטאון המוקדש לנושא, רותמות בהתמדה פוליטיקאים ועורכות כנסים ואירועים נוספים, הכול כדי להסביר את הצורך הדחוף בריבונות. "יש שאלה אמיתית שנוגעת לתוכנית של הימין: למה אנחנו שואפים?", אומרת קצובר. "אמרנו לא לאוסלו, ולא לתת להם רובים, ולא למדינה פלסטינית – אבל מה הימין כן רוצה? וזו התשובה: ריבונות".

ומיד עולה השאלה: את רוצה 2 מיליוני פלסטינים מיו"ש שיצביעו לכנסת?

"אני רוצה ריבונות. הם לא יצביעו לכנסת, אלא יקבלו מעמד כמו במזרח ירושלים – תושבים שיכולים להצביע לרשות המקומית, אבל לא לכנסת. אפשר לבנות תוכנית כזו לדור־שניים, ורק אז לשקול אזרחות מלאה. גם מי שמהגר לאמריקה לא מקבל מיד אזרחות".

ואז יגידו שישראל היא מדינת אפרטהייד.

"זה אפרטהייד? זו אמנם לא דמוקרטיה מלאה, אבל זה רחוק מאפרטהייד".

מטר: "אנחנו צריכים דמוקרטיה ציונית. לא באנו לכאן כדי לחיות בדמוקרטיה, באנו כדי לחיות במדינה יהודית. המדינה היהודית היא ערך, הדמוקרטיה היא צורת שלטון. מה גם שבאף מדינה אין מאה אחוז דמוקרטיה. אין מה לעשות, כל דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה. יש דמוקרטיה שבה הפרט הוא החשוב, אבל אנחנו מאמינים בכלל, בלאומיות, בציונות. לא רוצים להפר את זכויות האדם של אף אחד, אבל יכול להיות שבנושא הספציפי של זכות ההצבעה תהיה הפרה מסוימת, ולא צריך להתבייש בזה. גם אם הפלסטינים יקבלו רק מעמד של תושב, עדיין התנאים שלהם יהיו טובים יותר מבכל מדינה ערבית. גם היום אין לערבים בישראל זכות שיבה כמו ליהודים, אז זה אפרטהייד?"

קצובר: "את רעיון הריבונות אנחנו חייבות לאורי אליצור ז"ל, שדיבר על העניין בבהירות. הוא אמר – 'בגלל ויכוח על זכויות הצבעה נוותר על ארץ ישראל?'. זו בדיוק הנקודה. קיבלנו ממנו גם את ברכת הדרך בזמנו. הוא אמנם לא האמין שנתמיד במסע הזה, אבל אנחנו מתמידות.
"לפני מאה שנה היה כאן רוב ערבי, אז מה, יהודים אמרו 'ממילא הם רוב, לא צריך לעלות'? עובדה שלא. דמוקרטיה היא המשטר הכי רצוי, אין לנו שיטות אחרות, אבל יש סדר עדיפויות. וקודם כול צריך לשמור על הארץ".

זה עלול להגיע לבית הדין בהאג. 

"אולי. אבל מבחינת ארה"ב יש לנו עכשיו חלון הזדמנויות שאי אפשר לדעת כמה זמן הוא יישאר".

מציאותית, אתן רואות איזושהי היתכנות בינלאומית להחלת ריבונות?

מטר: "זה תלוי בנו. דונלד טראמפ בהרבה תחומים עושה מה שהוא חושב לנכון. הוא עומד ואומר – זה מה שטוב לאמריקה, וזה מה שאני עושה. לא מתבייש".

קצובר: "חברים שלנו שמקורבים לטראמפ – דוגמת חבר בית הנבחרים אלן קלמונס, מי ששינה את המצע הרפובליקני והוציא משם את עניין שתי המדינות – אומרים 'מה שישראל תבקש, אנחנו נשתדל לעזור'. אבל צריך לבקש".

מטר: "הבעיה היא שהמנהיגות שלנו לא יודעת מה היא רוצה. בעיקר ראש הממשלה".

קצובר: "מה שכואב אצל נתניהו זה שהוא בא מבית של אוריינטציה היסטורית יהודית חזקה, ובכל זאת הוא לא מזיז דברים. היו לו הזדמנויות לרדת מנאום בר־אילן ומהסכמי אוסלו, והוא לא עשה את זה. אז יכול להיות שיש לחצים בינלאומיים, אבל הוא חייב לעשות משהו".

יש מישהו אחר בפוליטיקה הישראלית שכן היה הולך על החלת ריבונות?

"גדעון סער, בוודאות. הוא אומר את זה בכל הכינוסים שלנו. רוב גדול של הח"כים מהליכוד תומכים בהחלת הריבונות. אני חושבת שגדעון סער בממשלה יהיה נכס לימין. כשר חינוך הוא החליט למשל שטיולי בתי ספר יבקרו במערת המכפלה, וזה לא היה קל. גם השר זאב אלקין מבין טוב מאוד את חשיבות הריבונות ותומך בה. ויולי אדלשטיין. השר יריב לוין בעד השוואת חוקים משני עברי הקו הירוק. השרה איילת שקד עושה עבודה יפה בתחום הזה. גם ח"כ לשעבר אורית סטרוק עשתה הרבה, היא תותחית. ובצלאל סמוטריץ' כמובן.

"סער אמנם אומר שהריבונות תוחל קודם כול רק בשטח C, אבל בסדר. אני לא עושה לסער תעמולה עכשיו, אבל אני גם לא מקבלת את האמירה שאין תחליף לנתניהו".

מטר: "בהתחלה נתַנו בעיתונים שלנו במה לכל מי שהביע דעה בנושא הריבונות. לא נקטנו עמדה. הבאנו גם את בנט, שמדבר על להשאיר להם את שטחי A ו־B. אנחנו מצידנו חושבות שאין ריבונות בלי פירוק של הרשות הפלסטינית. זה תנאי בסיסי".

קצובר: "גם אם זה יקרה בשלבים, זה מצוין. אנחנו בעד החלת הריבונות על מעלה־אדומים, בעד החלה על גוש עציון.

"אנחנו כבר שנים עוסקות בנושא הריבונות, ואני חושבת שזה חדר לתודעה. עכשיו צריך להביא את זה לידי מעשה. אנחנו בשנת בחירות, וחייבים להכניס את הנושא הזה חזק מאוד ולחייב את הפוליטיקאים להתייחס. כמו הקמפיין שעשינו עכשיו עם ראשי הרשויות". לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, הן פרסמו רשימה של מועמדים ביישובים ובמועצות ביו"ש שתומכים בהחלת ריבונות. "זה העתיד של החיים כאן", מסבירה קצובר את הרלוונטיות של הסוגיה גם להתמודדות המקומית.

געגוע פלסטיני

מלבד קמפיין בקרב פוליטיקאים, עוסקות השתיים בתכנון מעשי לקראת היום שבו תכריז מדינת ישראל ששטחי יהודה ושומרון הם חלק ממנה לכל דבר ועניין. "ראשי הרשויות פה עושים היום שתדלנות, שנור, לקבל עוד חתיכת כביש ועוד צינור מים", אומרת קצובר. "אי אפשר ככה להתקדם. צריכה להיות תוכנית ממשלתית מה עושים עם יהודה ושומרון. ב־2048 יחיו במדינת ישראל 17 מיליון בני אדם, גוש דן יהיה צפוף יותר מעזה של היום, והאוכלוסייה תצטרך לזוז מזרחה. השר יואב גלנט כבר מדבר על זה, כי רק כך מחירי הדיור ירדו. לקחנו את האדריכל יואב גינצבורג, וביקשנו שיכין תוכנית. הוא גייס מומחים מתחומי התחבורה, המשפט, האקולוגיה ועוד, והתחיל לעבוד על תוכנית מתאר, תמ"א. היא כוללת חלוקה של הארץ ל־12 מחוזות, שלכל אחד מהם יהיה מושל. החלוקה תהיה באופן כזה שלא יהיה רוב ערבי באף מחוז".

כלומר, לצורך העניין, את בגוש עציון ותושב פלסטיני מחברון מצביעים לאותו ראש מחוז?

"לא בדיוק. תהיה חלוקה לנפות, ולכל נפה תהיה עיר ראשה. אנחנו מדברים על זה גם עם הפלסטינים. זה היה אמנם קצת סוריאליסטי, אבל בכנס 'נשים בירוק' שנערך בפברואר 2017 ישבו ערבים על הבמה. היו שם השייח' אבו־חליל אל־תמימי מרמאללה והשייח' ראפיד ג'עברי מחברון. הם שואלים מתי נוריד מהם כבר את הסכמי אוסלו. אז נכון, אנחנו לא תמימות, ואנחנו מבינות שהם רוצים מדינה אחת, לאו דווקא יהודית. אבל בני הארבעים־פלוס שעוד זוכרים מה זה שלטון ישראלי באמת רוצים לחיות איתנו".

האם לא עדיף להשקיע את המשאבים בקביעת עובדות בשטח באמצעות התיישבות?

"פעם היו אומרים שבתלם האחרון שמשאירה המחרשה, שם יעבור הגבול. נו, ראינו בגוש קטיף, במגרון, בנתיב־האבות, שהתלם האחרון לא קובע. עכשיו אולי תאמרי שגם ריבונות היא לא ערובה, כי הנה – בנגב ובגליל יש ריבונות, ובכל זאת יש בעיות. אבל לנו ברור שאם מדינת ישראל הייתה שמה סוף לסאגה ביהודה ושומרון, אם היא הייתה מחילה ריבונות וגם מממשת אותה, הכול היה נראה אחרת. כל זמן שקיימת הלאקונה הזו, זה מבלבל את הערבים ואת העולם. אין מדינה אחת שמשאירה ככה את המצב פתוח במשך חמישים שנה. צריך להחיל את החוק. אז יהיה רעש, אבל אחריו נישאר עם הריבונות. כמו שחוק הלאום עבר עכשיו. היה קצת רעש, עשו קצת תיקונים. מאה אחוז, אבל זה עבר.

"אם היית מראיינת בשנות השבעים המוקדמות את כל הדור של הרב משה לוינגר וחנן פורת, והיית שואלת אותם אם יגורו כאן בעתיד מאות אלפי תושבים, הם עצמם לא היו מאמינים. אותו דבר הריבונות. הנה, ברמת הגולן כבר לא מדברים על ריבונות, אלא על הכרה בינלאומית. צריך לדעת מה אנחנו רוצים. ואנחנו רוצות את הארץ הזו. לא מוותרות על שכם ועל יריחו ועל ג'נין. וגם לא על עזה".

תמיד על הקצה

הדבר המשמעותי ביותר שקרה להן בשנה האחרונה, הן מספרות, הוא גל התמיכה שהגיע מהדור הצעיר. "זה מדהים", אומרת מטר. "גם בעבר באו לכנסים שלנו אלף איש ויותר, אבל אם להיות כנים, לא ראינו שם צעירים. ופתאום, בסביבות פסח בשנה שעברה קיבלנו טלפונים מכמה חבר'ה שעברו את עמונה ואת מגרון. הם פנו אלינו ואמרו שנמאס שקוראים להם רק כדי לשכב לפני הדחפורים, ושהם מבינים שאם הייתה כאן ריבונות – זה בכלל לא היה קורה. התחלנו להיפגש איתם ומצאנו חבר'ה איכותיים, רציניים. רובם לא מיו"ש. מגיעים משדרות, מכפר־סבא".

לא נוער גבעות. 

"לא, ממלכתיים מאוד. לא קל לארגן נוער לנושא הזה, כי ב'השומר החדש' למשל אתה מקבל כלי עבודה, והולך לשמור. כאן הנוער אומר – אוקיי, נניח שהצטרפתי לתנועת הריבונות, מה אני עושה תכל'ס? אנחנו מסבירות שהמשמעות היא ליצור שינוי תודעתי, לדבר עם אנשים. נכון, זו עבודה קשה. אמרנו להם – תתחילו בדוכנים, נראה אם אתם רציניים. הם ביקשו פלאיירים שמותאמים לנוער, עטים, חולצות, ויצאו להסברה ברחובות. לא להפגנות. בכלל, עניין ההפגנות ירד, אנשים לא רוצים את זה יותר. מהדוכנים הם חזרו אלינו ואמרו שהופנו אליהם הרבה שאלות שהם לא ידעו לענות עליהן. ביקשו כנס. אמרנו 'טוב, ניקח אולם עם 200 מקומות'. החבר'ה אמרו לנו – צריך 1,500 מקומות. שאלנו אותם 'אתם יודעים כמה זה יקר?', אבל הימרנו עליהם. לקחנו את היכל שלמה בירושלים, אולם של אלף איש, והגיעו 1,200. לחלקם לא היה מקום. בהמשך עשינו סמינריון מרוכז לחמישים מהם, פה בגבעה".

בראש הנוער שהצטרף למהלך עומדת הלל בראלי־סויסה משדרות. בכנס הנוער שהתקיים במאי האחרון בירושלים, היא עמדה על הבמה והסבירה ש"יהודה ושומרון שייכים למדינת ישראל כמו תל־אביב, באר־שבע וטבריה".

יש כמובן גם צעירים שפחות מתחברים לתפיסה הזו. "לא מעט קבוצות ממכינות קדם־צבאיות נפגשות איתנו", אומרת מטר. "חלק מהצעירים מגיעים אלינו בחוסר אונים ממש. אנחנו בשבילם 'יהודית ונדיה מהימין', והם באים לכאן אחרי יום סיור שבו שמעו את אחמד מבית־לחם אומר להם שזו הארץ שלו, ואת הנציג משלום עכשיו אומר שצריך לתת הכול לפלסטינים. והם מבולבלים, ולחלקם קשה מאוד. אנחנו אומרות להם שהם צריכים לחשוב בעצמם. כמו העיתונאית ג'ואן פיטרס, שהחזיקה בדעות פרו־פלסטיניות, אך במהלך מחקר על המזרח התיכון גילתה את האמת. גם הנוער הדתי בקבוצות האלו מבולבל לא פחות. זה מתסכל. ופתאום פגשנו בשנה החולפת נוער אחר, שיודע שהארץ שלנו, וזה טבעי לו. הוא יודע שצריך ריבונות, רק דרושים לו כלים כדי להסביר את זה".

קצובר: "הנוער שלנו מחפש אתגרים והגשמה. פעם הייתה הקמה של יישובים, היום אין. אז יש הרבה פרויקטים של חסד, ונרתמים גם לנושא הריבונות. ההצטרפות שלהם נתנה לנו המון. איך אפשר להתעייף כשאתה רואה כזה נוער".

הן נעצבות לרגע כשהן מספרות שמי שתיעד ופרסם בפייסבוק תמונות מהכנס ההוא היה ארי פולד הי"ד, שנרצח בפיגוע דקירה בגוש עציון לפני כחודש וחצי. "אבל זה המוטו שלנו כאן בגבעה: צומחים מהכאב. אנחנו חייבות לו, חייבות להמשיך".

כשאני שואלת לגבי הפצת רעיונותיהן ברשתות החברתיות, הן אומרות ש"עובדים על זה". העסקת בעלי מקצוע בתחום, מסבירות השתיים, היא סיפור לא זול.

איך אתן מצליחות לממן את כל הפעילות? התרומות מספיקות לזה?

קצובר: "יש הרבה תרומות קטנות, ויש כמה אנשים שבלעדיהם לא היינו יכולות להחזיק מעמד".

מטר: "אנחנו כל הזמן על הקצה. אחרי כל מבצע צריך חודשים כדי לנסות למצוא משאבים. לא פשוט לעבוד ככה. תראי את אנשי הסכם ז'נבה: איזה שפע של כסף, מזמינים אנשים לבתי מלון. אנחנו מקבלות את המיילים שלהם ורואות את זה. הלוואי שהיו לנו תקציבים כאלה".
בהמשך היום הן מתעתדות להגיע לכנסת, כדי להביע שם מחאה על מעצרו של סוחר קרקעות פלסטיני בידי אנשי הרש"פ, באשמת מכירת נכס ליהודים. "אנחנו מגייסים את כל האנשים שלנו לנושא. מעניין אם מתישהו נראה פעילי שמאל נאבקים כנגד מעצר של יהודי".

איך אתן לא מתעייפות? 

מטר: "אחרי הגירוש מגוש קטיף הייתה נקודת משבר. זה היה או להרים ידיים, או למצוא אתגרים חדשים".

קצובר: "הרגשתי אז שרוצים לגמור אותנו. ואת זה לא ניתן".

על הקיר לידנו תלויה תמונה של נתניהו מבקר בגבעה הזו. "הוא בא לצפות על הצומת לאחר כל הפיגועים. פתאום גילו שעוז וגאו"ן זה מקום אסטרטגי", אומרת מטר. "לפי כל המפות, המקום הזה אמור להיות מפותח כאזור תיירותי. אנחנו אמנם עברנו לעסוק במאקרו, אבל לא מזניחים את המיקרו פה".

אחרי השיחה, כשהן לוקחות אותי בג'יפ לסיבוב בין טרשי הסביבה ומראות לי גת עתיקה שגילו כאן, מקבץ סתווניות פורחות ועוד נקודת תצפית יפה ואסטרטגית על גוש עציון – דווקא אז העיניים שלהן מאירות יותר. ופתאום ברור שלמרות ההחלטה המודעת לעבור מהמגאפון לכנסים ולקמפיינים ולפייסבוק ולעסקנות רעיונית כדי להפיץ את הבשורה, מה שבאמת־באמת ממלא אותן חיים הוא עוד שביל שנפרץ בשטח, ועוד תלם שחוזר לבעלות יהודית, ועוד חיבור מחודש אל האדמה.



צילום: הדס פרוש, פלאש 90
 

תגובות
תגובות בפייסבוק
מערכת ריבונות

14-11-2018

אתר זה מנוהל ע”י מתנדבים, כל תרומה תתקבל בברכה

לתמיכה ברעיון הריבונות
ריבונות - כתב עת מדיני
חמ"ל הריבונות גוייס לעידוד ההצבעה בבחירות
מערכת ריבונות
17-09-2019
פעילי תנועת הריבונות ונוער הריבונות התגייסו לעידוד מצביעי המחנה הלאומי לצאת ולהצביע. הקריאה יצאה מ'עוז וגאו"ן' לרחבי הארץ.
ריבונות - כתב עת מדיני
'ללא יהודה ושומרון אין אפשרות להגן על ישראל'
מערכת ריבונות
08-09-2019
תא"ל במיל' אביבי קובע כי בהיבט ביטחוני ההתיישבות הכרחית וללא שליטה ישראלית על כל יהודה ושומרון לא ניתן להגן על מדינת ישראל.
ריבונות - כתב עת מדיני
חוטובלי וסמוטריץ' מזהירים מריבונות על הישובים בלבד
מערכת ריבונות
08-09-2019
בוועידת 'בשבע' להתיישבות קראו סגנית השר חוטובלי והשר סמוטריץ' להחלת ריבונות על כלל יו"ש. "השעה בשלה לכך", דברי חוטובלי.
ריבונות - כתב עת מדיני
הוקרה לתנועת הריבונות בוועידת 'בשבע' להתיישבות
מערכת ריבונות
06-09-2019
את אות ההוקרה המיוחד שקיבלה תנועת הריבונות בוועידת 'בשבע' הקדישו יהודית קצובר ונדיה מטר לנוער הריבונות שנציגיו קיבלו את האות מידי סמוטריץ' וחוטובלי.
ריבונות - כתב עת מדיני
​ברוחו של כהן-אורגד אל חזון הריבונות
מערכת ריבונות
04-09-2019
בתנועת הריבונות מביעים צער על פטירתו של נגיד אוניברסיטת אריאל, יגאל כהן-אורגד ז"ל, מזכירים את חזון הריבונות עליו כתב ומבטיחים ליישם את החזון
ריבונות - כתב עת מדיני
ראויה חברון שממנה תצא בשורת הריבונות!
מערכת ריבונות
04-09-2019
תנועת הריבונות מברכת את יו"ר הכנסת על דבריו אודות החובה להחיל ריבונות בחברון: בחברון החלה מלכות דוד, מחברון עלתה הקריאה 'עלה נעלה כי יכול נוכל לה'
ריבונות - כתב עת מדיני
אבדן קולות לימין יביא לפגיעה אנושה בארץ ישראל
מערכת ריבונות
02-09-2019
תנועת הריבונות בסרטון לקראת הבחירות: אבדן קולות לימין יביא לפגיעה אנושה בארץ ישראל! לא חוזרים על טעויות פעמיים!
ריבונות - כתב עת מדיני
נתניהו והריבונות - מברכים אך מזהירים
מערכת ריבונות
01-09-2019
​תנועת הריבונות מקבלת בזהירות את דברי נתניהו על החלת ריבונות בישובי יהודה ושומרון ומזהירה מוויתור ונסיגה בשאר השטח.
ריבונות - כתב עת מדיני
נוער ריבונות מחזק ומתחזק עם משפחת שנרב
מערכת ריבונות
25-08-2019
ברוח דבריה של אורה, אחותה של רינה שנרב הי"ד, קוראת תנועת הריבונות לחיזוק רוח העם והקשר אל הארץ, נופיה ושביליה.
ריבונות - כתב עת מדיני
ריבונות - צו היסטורי ומענה לטרור
מערכת ריבונות
25-08-2019
שורת אישים תובעת את החלת ריבונות ישראל ביהודה ושומרון כמענה לטרור. תנועת הריבונות מצטרפת לקריאה ומזכירה: ריבונות אינה עונש אלא כורח מוסרי ציוני והיסטורי.