האם ישראל היא מדינת היהודים או מדינה יהודית? פרופ' אלדד בניתוח מפתיע וממוסמך של אבות הציונות: היהדות היא צירוף בלתי נפרד של דת ולאום. וכן, גם זה מתחיל אצל הרצל.
חבר הכנסת לשעבר, הפרופ' אריה אלדד, פורס נתונים ומקורות מאבות הציונות ומפריך תיאוריות המנתקות בין הציונות ליהדות ואף קובעות כי ללא היהדות הדרך סלולה לסופה של מדינת ישראל.
את הדברים אמר פרופ' אלדד בהרצאה שנשא במסגרת מיזם הרצאות סוף השבוע המתקיים בשמורת 'עוז וגאון' שבגוש עציון. את דבריו נשא אלדד תחת הכותרת 'האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית או מדינת היהודים?'.
לדבריו, על מנת לנסות ולתת מענה לשאלת הכותרת של דבריו יש לבחון את הרעיון הציוני בכתביו של הרצל כבסיס לדיון. אלדד מציין כי הפרשנות שניתנת למונח 'מדינה יהודית' נעה בטווח שבין מדינת הלכה על פי תפיסה אחת, לבין "צירוף של שירי עם, פלאפל, ריקודי עם, התקווה והדגל ו'החיים שלנו תותים'", כלשונו. באשר לעמדתו שלו, אומר אלדד, המונח 'מדינה יהודית' מתבסס "על כל מה שיש בעם היהודי כדת וכלאום בלתי ניתנים להפרדה, וכל מה שנכתב, כתבי הקודש והפרשנויות אבל גם הכתבים המאוחרים, עד אבא שלי ולייבוביץ'. כל זה נחשב לתרבות יהודית".
בדבריו ציין אלדד כי בעיני רבים בשמאל משמעות המונח 'מדינה יהודית' הוא מדינת כל אזרחיה שרובם יהודים, ובשם השאיפה לרוב יהודי הם חוששים מהשד הדמוגרפי. בתפיסתם על המדינה להיות דמוקרטית ולא יהודית-דמוקרטית, הגדרה המטילה עליהם מחויבויות שאינם רוצים בהן.
פרופ' אלדד קובע כי מאז ומתמיד הייתה מדינת ישראל מדינה יהודית, וכל הניסיונות להפוך אותה למדינת אזרחיה שרובם יהודים הם ניסיונות נפל מאוחרים. "שורשי הוויכוח עתיקים", הוא אומר ומזכיר את החוברת 'מדינת היהודים' של הרצל ואת דבריו של ז'בוטינסקי שמנגד, ולפיהם מדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה שרובם יהודים, אך כזו שיש בה אוטונומיה תרבותית לערבים ואף שותפות בהנהגה.
מנגד בן גוריון כתב במגילת העצמאות חמש פעמים את המונח 'המדינה היהודית' ולא 'מדינת היהודים'. "המילה הזו עוסקת בקביעת אופייה של המדינה המעדיפה את היהודים ואת רגשותיהם, שוללת זכויות לאומיות של ערבים ומעניקה להם שוויון זכויות אזרחי בלבד".
עוד מציין פרופ' אלדד את עמדת פרופ' ישעיהו לייבוביץ' המצדד בעמדת בן גוריון ורואה במדינה היהודית כזו שמטרותיה טיפול בבעיות העם היהודי במדינה ובגולה בתחומי עדתיות, כלכלה, חברה וכו'. "הדברים משתקפים בחוק השבות, בחוק חינוך ממלכתי המחייב הקניית ערכי תרבות יהודית, ועד שיגור אנשי המוסד להעלאת יהודי אתיופיה ולהבאתו ומשפטו של אדולף אייכמן. אלה הזיקות המתחייבות בדרך המעשה של הקשר בין העם היהודי למדינה".
אלדד מציין כי השמאל כיום, על אף הערצתו למשנתו של לייבוביץ', מתנגד נחרצות לעמדות אלה. בהקשר זה הוא מזכיר את דבריה של שולמית אלוני המנוחה שהביעה התנגדות למונח 'מדינה יהודית' והסבירה זאת בכך שהרצל כתב מילולית את המונח 'מדינת היהודים'. עמוס עוז התבטא גם הוא באופן דומה וכתב ש"מדינה אינה יכולה להיות יהודית כשם שכיסא או אוטובוס אינם יכולים להיות יהודים. מדינה אינה אלא כלי וכלי צריך שיהיה שייך לכל אזרחיו". במונח 'מדינה יהודית' ראה עמוס עוז כמכשול.
לטעמו של אלדד מי שרואה במדינה כלי ככיסא באוטובוס מוזמן לשבת על כיסא באוטובוס ו"שייסע מפה...", שכן משמעה של אמירה זו היא שנוכחותו של עם ישראל בארצו אינה נובעת מייעוד ומטרה אלא כתוצאה מ"תאונת דרכים היסטורית" של רדיפות ופוגרומים.
במענה לטענתה של שולמית אלוני על בחירתו המילולית של הרצל המתייחסת למדינה כמדינת היהודים, מציג פרופ' אלדד ניתוח של כתבי הרצל עצמו, ממנו עולה יחסו הברור והנחרץ בין המדינה העתידה לקום עבור העם היהודי לבין היהדות. אלדד מציין בהקשר זה את ניתוח כתבי הרצל שבוצע על ידי פרופ' יורם חזוני, ניתוח ממנו עולה בבירור כוונתו של הרצל. לדברי חזוני "הניסיון לרתום את הרצל לעגלת המתנגדים למדינת היהודים הוא ניסיון נפל. הרצל לא נמנה על שורותיהם".
בהתבסס על כתבי הרצל קובע פרופ' אלדד כי הרצל ראה בתרבות היהודית אבן פינה ללאומיותו של העם. "בקונגרס הראשון אמר הרצל שהציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ היהודים. אז לטעון שכוונתו היא לייצר אוסף של יהודים מתבוללים? הרצל היה יהודי מתבולל מנעוריו, אבל כשהוא יוצר את הציונות הוא כותב 'אני שב ומאחה את המסורת הקרועה של עמנו ומדליק חנוכיה', ועוד הוא כותב: 'ההישג הגדול של הציונות הוא השבת נוער שאבד לעמו בחזרה ליהדות'. הוא מחנך את ילדיו חינוך יהודי, קורא איתם שמע ישראל לפני שהינה ורואה בתנ"ך בסיס לתביעה היהודית על ארץ ישראל".
על הטענה בשמאל ולפיה הרצל היה אתאיסט קובע אלדד כי בסיסה של טענה זו הוא ציטוט מעוות של דבריו לפיהם 'מקומם של הרבנים הוא בבית הכנסת', דברים שמשמעם תמיכה בהפרדת דת ומדינה ויש לקרוא אותם על רקע דברים נוספים שכתב, כדוגמת קביעתו 'אני רוצה לחנך את ילדי ברוח מה שאפשר לכנות 'האל ההיסטורי'. אני רואה שהוא נוכח ופועל בכול. אני רואה אותו כפי שאני רואה את פעולת השריר. העולם הוא גוף ואלוהים הוא הפעולה שלו. איני מכיר את המטרה הסופית ואיני צריך להכיר אותה. די לי בכך שהוא משהו נעלה יותר'. אלדד רואה באמירות מעין אלו הוכחה בעליל לכך שהרצל אינו אתאיסט. דוגמא נוספת לכך הוא מוצא בקביעתו של הרצל ש"באמצעות המדינה נוכל לחנך את עמנו למשימות שעודן מעבר לאופק שלנו, שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל כך לולי היה שמור לנו ייעוד אחר בקרב המין האנושי".
"ככה לא כותב בן אדם שמתכוון להקים מדינה לגרמנים מזרע היהודים או צרפתים מזרע היהודים", קובע אלדד המציין כי הרצל תיעב מתבוללים ומתנצרים ובקונגרס הציוני הייתה זכות בחירה לנשים, החלטה נדירה באותה תקופה, אך במקביל אין זכות בחירה למתנצרים. "יהודי שהתנצר לא יכול היה להיות חבר בקונגרס", מחדד אלדד.
להבנתו של פרופ' אלדד, הרצל מנסה להתרחק מהמחלוקת בין דתיים וחילונים מאחר והוא מבקש לקרב לעמדותיו גם את אלה וגם את אלה, אך גם בהתרחקותו מהמחלוקת הוא כותב שברצונו "להפוך את ירושלים למרכז דתי רב עוצמה, שירושלים תהיה עבור היהודים מה שמכה עבור המוסלמים". אלדד מציע לקרוא במפורט את הנקודות שאותן כותב הרצל במסמך מדיני שהוא מגיש בפני ממשלת בריטניה כהצעת צ'ארטר. במסמך זה נכתב שהשאיפה היא בניית מוקד התיישבות לשמירתו וטיפוחו של הרעיון הלאומי היהודי. כך גם נכתב שלישוב היהודי תוקם ממשלה שתהיה יהודית באופייה ומושלה יהיה יהודי והחוק בה יהיה על פי החוק הבריטי למעט מקומות בהם יוכנסו תיקונים על פי החוק היהודי, לישוב יהיה שם יהודי ודגל יהודי ולמדינה תהיינה מטרות יהודיות מוצהרות.
על דבריו של הרצל לפיהם "לא ניתן לדחפים התיאוקראטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש" ודבריו בהמשך המשפט על הצורך להגביל את אנשי הדת לבתי הכנסת, בסיס הטענה להפרדת דת ומדינה בשמאל, מציין פרופ' אלדד כי יש לקרוא גם את המשכו של המשפט שם נכתב כי יש לעשות זאת כשם שיש להגביל את אנשי הצבא לבסיסיהם. אלדד ממשיך ומצטט מכתבי הרצל את משפט ההמשך: "הצבא והרבנות יכובדו במידה שתפקידיהם הנעלים דורשים זאת וראויים לכך, אך לא יהיה לקולם זכות יתר במדינה, פן גרמו לצרות מבחוץ ומבפנים". לטעמו של אלדד בדברים אלה מבהיר הרצל כי בחזונו הרבנים הם עובדי מדינה המקבלים משכורתם מהמדינה כפי שכך גם אנשי הצבא.
לנוכח הבדלי השפה בעם היהודי פנימה וההתמודדויות בגלויות השונות, מה שמאחד את העם בתפיסתו של הרצל הוא ש"אנחנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת". עוד כותב הרצל: "אינני מתכוון לעשות דבר נגד הדת אלא להיפך, כל פרט יוכל להרים תרומה משלו לציביליזציה היהודית, אבל לא האדריכלות הניאו-יהודית תהיה לב ליבה של הזהות הלאומיות, כי אם המסורת הדתית של היהודים".
והרצל גם רצה בית מקדש ואף כתב על כך ב'פתרונה של שאלת היהודים' המופיע בכרך ז' של 'כל כתבי הרצל': "הרועים הרוחניים שלנו, שאליהם בראש ובראשונה מופנית קריאתנו, יעמידו עצמם בכל כוחם לשירותו של רעיוננו. עם זה יוסבר לנו מלכתחילה שאין אנו מייסדים תיאוקרטיה אלא מדינה אזרחית מודרנית אזרחית וסובלנית, אך אנו נשוב ונבנה את בית המקדש כמזכרת מאירה לאמונת אבותינו".
אלדד רואה במכלול ציטוטים אלה הוכחה לכך שאין בסיס לטענת השמאל לרצונו של הרצל להקים מדינה ליהודים ולא מדינה יהודית.
בהמשך דבריו מחריף פרופ' אלדד את השאלה ושואל אם יכולים המבקשים להפריד את המדינה מהיותה יהודית להמשיך ולהיחשב בכלל ציונים. "להבנתי, אם המדינה הזו אינה יהודית אין לה זכות קיום כאן", אומר אלדד ומבהיר "כי אם מקורה של זכות הקיום של מדינת ישראל נובעת מזכות ההגדרה העצמית של כל עם אז גם לערבים ישנה זכות דומה. טענה כזו עלולה להביא להקמתה של מדינה פלשתינית או מדינה דו לאומית".
עוד שואל אלדד אם קיימת סתירה בין היותה של המדינה דמוקרטית להיותה יהודית, שאלה העולה משום שהצורך להבטיח את היות המדינה כמדינה יהודית מחייב חקיקה כדוגמת חוק השבות, שאינה חקיקה דמוקרטית. אלדד מצטט את דבריה של הפרופ' רות גביזון לפיהם "יש זכות דמוקרטית לעילא לקיים כאן מדינה ששומרת על אופייה היהודי. שומה על ישראל לשמור על מאפייניה היהודיים היות שהיא מחויבת לבטא את העדפותיהם הבסיסיות ביותר של רוב אזרחיה. הדרישה מהעם היהודי לוותר על קיומה של מדינה יהודית פירושה תביעה להתאבדות לאומית".
גביזון גם אינה מקבלת את הקביעה לפיה זכויות לאומיות לערבים הן בגדר זכויות אדם בסיסיות. לדבריה זכויות אדם הן זכויות לחיים, זכות לכבוד בעוד זכות לאומית היא דבר רצוי אך לא הכרחי, ומדינה יהודית שאינה מקיימת בתוכה זכות הגדרה עצמית גם לערבים, "אין בכך פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות".
בהקשר זה מעיר אלדד ומזכיר את התנגדותם של 95 אחוזים מערביי ישראל לרעיון העברתם לריבונות ערבית כדוגמת רעיונו של אביגדור ליברמן, ומשמעות הדברים היא הבנה שגם זכויות האדם של הערבים נשמרות באותה מדינה יהודית.
מתוך כל אלה עולה לכאורה טענת השמאל ולפיה על מנת לשמור על אופייה היהודי של המדינה יש לוותר על חלקים מהארץ, ובכך להתמודד עם האיום הדמוגרפי. אלדד מזכיר כי השמאל הציוני במקורו רואה גם אפשרות שבה מיעוט יהודי ישלוט ברוב. "ארלוזורוב ובן גוריון בשנות השלושים כתבו שכשלב ביניים, עד ליצירת רוב עם פתיחת שערי הארץ, מוצדק ומוסרי לתפוס את השלטון באורח לא דמוקרטי כדי ליישם את זכותו של העם על הארץ", מזכיר אלדד ומציין כי בקיץ 32' היו בארץ רק 180 אלך יהודים ואז ארלוזורוב כותב לווייצמן כי "אין להגשים את הציונות ללא תקופת ביניים של ממשלת מיעוט לאומנית שתכבוש את מנגנון המדינה מידי הכוח הצבאי כדי למנוע את הסכנה של ההשתלטות מצד הרוב הלא יהודי".
אלדד קובע כי "היהדות היא צירוף בלתי ניתן להפרדה של דת ולאום. מי שמנסה להפריד ביניהם מגיע למוטציות שלא עומדות על הרגליים". ראיה לדבריו מוצא פרופ' אלדד במאמרו של גרשון שוקן ולפיו הגיעה העת להתערות יהודים וערבים בארץ ישראל ולהקים אומה חדשה, שלישית, מאוחדת. "הוא מציע לנו היטמעות כאומה, התאבדות לאומית. כל מי שמוכן לוותר על היסוד המרכזי בדמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית סופו שיוותר עליה גם כמדינת היהודים".
"הקריאה להפוך את ישראל ממדינה יהודית למדינת היהודים היא סוג של היפוך של עקידת יצחק. זהו רצון להקריב את האב, להקריב את האבות ואת האידאולוגיה שחוללה את מדינת ישראל, את התרבות ואת ההגדרות הלאומיות שלנו. הבנים של אותו שמאל חדש מנסים להקריב את אידאולוגיה של האבות", אומר אלדד כשהוא מזכיר את דבריו של מאיר שטרית עם הקמתה של 'קדימה' על כך שסוף סוף קמה מפלגה שפרקה מעליה את הקיטברג האידאולוגי של ז'בוטינסקי וכצנלסון.
"בציונות החדשה זכויות הפרט הן הערך העליון, ולכן מדברים כאן בשבח הנורמאליות, ברצון להיות מדינה ככל המדינות, לחיות, ליהנות ולשגשג בהגשמה עצמית ללא אידאולוגיה, אבל ישראל אינה יכולה להיות מדינה נורמאלית. זו המדינה היחידה שקיימת לא רק בשביל אזרחיה אלא עבור כל העם היהודי גם זה שאינו כאן, כך בהגדרתה וכך במעשיה. יש לישראל גם היסטוריה אנומאלית שאין כמותה. גם ההיסטוריה של תנועת השחרור שלנו היא אנומאלית, כי בעוד כל העמים הוצרכו לגרש אחרים כדי להקים את מדינתם, אנחנו היינו צריכים גם לקבץ את עמנו כדי להקים מדינה. לכן התקווה להקים כאן "מדינה נורמאלית" היא תקוות שווא".
