הקיבעון המחשבתי-מדיני בו נתון העולם מונע מתושבי עזה את הפתרון המוסרי, ההכרחי, שאותו גם הם רוצים, הגירה לרחבי העולם. הסופר יואב שורק מסביר.
עורך כתב העת 'השילוח', הפובליציסט ההוגה והסופר ד"ר יואב שורק, קורא במאמר שפרסם שלא להשיב את תושבי עזה לאזורים מהם הוצאו במהלך המלחמה. במסגרת מפגשי הזום שמקיימת תנועת הריבונות מפרט ד"ר שורק את עמדתו בסוגיה.
אשר לסוגיית המוסר הכרוכה במאבקה של ישראל מזכיר ד"ר שורק כי מטרתו של אדם הדואג למוסר היא למנוע סבל ופגיעה בחפים מפשע ומיעוט ככל הניתן משפיכות דמים, ומי שיתבונן מבחוץ על הסכסוך בין עזה לישראל ויחפש את מקור לסכסוך זה ימצא שרוב מוחלט של תושבי רצועת עזה ימצאו מקום מגורים אחר ברחבי העולם, ולשם כך לא נצרך לעשות הרבה אלא די בפתיחת השערים ומתן האפשרות להגירה למעוניינים בכך, שהם הרוב.
לתפיסתו של שורק מתווה זה הוא שימעיט בשפיכות דמים ובסבל, ומשום כך הוא גם המוסרי ביותר במציאות הנוכחית. "יש כאן אוכלוסייה שמחונכת מגיל אפס על כך שהם פליטי הנכבה ואיבדו את ארצם בידי הציונים הקולוניאליסטים ב-48 שדחקו אותם מעריהם. רבים מהם הגיעו לרצועת עזה עם הצבא המצרי שפלש לישראל ונדחק לגבולות שביתת הנשק. לשם נהרו קצת למעלה ממאתיים אלף פליטים והצטרפו למקום בו האוכלוסייה המקורית מנתה 75 אלף איש, מה שהיה קשה מאוד מבחינה כלכלית ואחרת".
"המצרים לא סיפחו את השטח הזה והגדירו אותו כשטח צבאי, ובניגוד למה שאנחנו עשינו עם הפליטים היהודים שהגיעו מארצות ערב ומאירופה ומאז אנחנו הם הפליטים הללו שיצרו חברה משגשגת, מדינות ערב לא קיבלו את הפליטים, לבד מירדן שאיזרחה אותם וקלטה אותם. כך נותרו העזתים כפליטים על פי הגדרות אונר"א, למרות שהם כבר דור רביעי וחמישי". במציאות כזו, שבה העזתים מתחנכים על ברכי הנרטיב של הנכבה ולפיו תקומתם תהיה במחיקתה של ישראל מהנהר ועד הים, הם ימשיכו להביא לאותה השמדה ללא הרף ומנגד ישראל תמשיך לנסות ולהתגונן, אומר שורק, והמשמעות היא שדם ימשיך להישפך מאחר וכפי שאמרה גולדה 'אין לנו לאן ללכת'.
באוסלו היה ניסיון להביא לחיים של שלום הדדי, אך לא בחנו את היתכנות הדבר בפועל ואם התקווה הזו מעוגנת במציאות. "הפליטים העזתים שבויים בתוך התפיסה הזו, בנוסף לעוני והצפיפות שהם חיים בהם והמצוקה שמונעת מהם לצאת והייתה יכולה להיפתר אם העולם לא היה מפנה את גבו אליהם, וכך נוצר מצב שכל עוד האוכלוסייה הזו נמצאת שם במספרים הללו ובמנטאליות הזו ובמציאות הזו דם ימשיך להישפך, ובמקרה הטוב ביותר נקיים שם משטר צבאי ונפטרל שם ובמשך שנים נעסוק בשיטור השנוא על הישראלים, אותו כיבוש סיזיפי. מאחר ולא נעשה את זה התוצאה היא שנותיר אותם לבד, וכך מעגל הדמים הזה לא ייגמר לעולם עד שהפליטים שיצאו ב-48' מארץ ישראל הקטנה אל יהודה שומרון עזה ירדן לבנון וסוריה לא ישלימו עם המציאות", אומר ד"ר שורק שאינו נבהל מהטענה שישראל היא האשמה במצב או שגרמה לו שכן הקמתה של המדינה היהודית היא חלק מהתמורות שחלו במזרח התיכון ויש לקבל ולהשלים עם זאת.
מוסיף שורק וקובע כי כל עוד מהותן של הלאומיות והתודעה הפלשתינית היא שלילת קיומה של ישראל ללא השלמה עם המציאות שנוצרה בשטח, הפתרון היחיד הוא העברתם למקום אחר. בהתייחס לטענה לפיה העברת אוכלוסייה נחשבת לפשע נגד האנושות, תוהה שורק כיצד זה קורה שמהלך שיכול להועיל מאוד לכולם מקבל הגדרה משפטית שכזו, אך מעבר לכך, הוא אומר, נכון "לעשות דבר מאוד פשוט. לאפשר למי שרוצה לצאת, להגר".
"העולם הערבי מייצא אל שאר העולם מהגרים כל הזמן מה שמשגע את האירופים. מניין מאוד קשה להגר? מרצועת עזה? האם זה בגלל הדבקות במולדת שלהם וההיאחזות בה? זו רק פנטזיה של יהודים. הם מאוד רוצים לצאת ויאמר את זה כל פועל מעזה. הם גם לא רואים את עזה כמולדתם. בעיניהם פלשתין היא המולדת שלהם, ולכן הם מתנפלים על בארי ונחל עוז. כיוון שהם אומרים שהם לא במולדתם והם לא יוכלו להיות במולדתם כי המשמעות היא לזרוק את היהודים לים ולמחוק את הציונות, מה שלא יהיה, העולם צריך לקבל אותם כפי שהוא מקבל מיליונים כל הזמן, גם אם לא בשמחה". לדבריו דרושה "התארגנות בינלאומית שאומרת שבואו נפתח את הכלא העזתי ונבדוק איזה מדינות מוכנות לקלוט עשרת אלפים, עשרים אלף או חמישים אלף אזרחים שיוכלו להועיל להם. מדובר באוכלוסייה משכילה יחסית ומפותחת שיכולה לתרום להרבה מקומות שחסרים להם עובדים וכוח אדם", מזכיר שורק.
בנייתה המחודשת של עזה והזמנתם של העזתים לשוב ולהתגורר בה תהיה, לטעמו של שורק, לא יותר מאשר היערכות לקראת ההרג הבא שהם יבצעו בנו וההרג שהם עצמם ייהרגו בו כפי שקרה בעבר. במקום זאת יש להציע להם אופציות טובות שיכולות להיות גם במודל של מענק הגירה שיעלה לישראל פחות מכל הפגזים שהיא משתמשת בהם במלחמתה בעזה וללא כל הדם שיישפך אצלנו ואצלם.
"אפשר לפתור את הדבר הזה ומן הראוי שהעולם יתגייס לדבר הזה", אומר שורק הסבור כי כל שהוא טוען ידוע למקבלי ההחלטות אך הם אינם סבורים שהדבר אפשרי. "הם לא מעזים לגעת בדבר הזה", הוא אומר.
בהתייחס למונח ה'כלא העזתי' אומר ד"ר שורק כי הדרך היחידה בה יכולים תושבי עזה לצאת מהרצועה היא דרך מצרים ועל ידי ויזה שמדינה כלשהי תיתן מה שעולה לא מעט כסף שאין בידי התושבים שם, מה שגורם להגירה מצומצמת באופן יחסי. עם זאת, הוא מעיר, הייתה לא מעט הגירה.
במסמך של אגף המודיעין על הגירת צעירים מעזה מתוארת המהומה שנוצרה בקרב צעירי עזה עם סגירתו של משרד טורקי שהיה עוסק במתן אשרות יציאה מהרצועה. בנוסף מציין המסמך את מספרי המהגרים הנשמרים בדרך כלל בשקט, אך בהסתמך על גורמים שונים העוסקים בדבר משנת 2018 ועד שנה זו יצאו בין 200,000 ל-300,000 בני אדם מהרצועה והמשמעות היא רבבות בכל חודש. היציאה הזו מתבצעת תוך מצוקה וקושי וניתן לקבוע בוודאות יחסית שלו הייתה ניתנת האפשרות באופן חופשי רבים לאין ערוך היו בוחרים לעזוב.
ד"ר שורק מציין עוד כתבה שפורסמה ב'הארץ' המתארת את המראות שמתגלים לעיני העזתים שבחסות הפסקת האש מגיעים לצפונה של הרצועה ורבים מהם אומרים שהם ממתינים להזדמנות הראשונה כדי לעזוב ולהבטיח עתיד טוב יותר לילדיהם.
כמי שהיה ממובילי התכנית הישראלית של הרב בני אלון ז"ל, מספר ד"ר שורק על עמודי התווך של התכנית שכללו החלת ריבונות, שיתוף פעולה ישראלי ירדני באשר לשליטה האזרחית באיו"ש ושיקום הפליטים מבלי לחשוש לעסוק בסוגיה זו, גם אם היא כוללת פיצוי לפליטי ה"נכבה". הרב בני אלון, מספר שורק, אמר לו כבר אז כי מדובר בתכנית הגיונית שכעת אין מי שיישם אותה, אך ההיסטוריה מגלגלת הזדמנויות וכשתתגלגל ההזדמנות השאלה תהיה איזה תכנית נמצאת על השולחן, ולכן צריך להכין תכנית כזו שתהיה על השולחן.
מניסיונו שלו מספר שורק: "ב-2007 ניסינו לקדם את היוזמה וניסינו ליצור קשר עם גורמים פלשתיניים שנמצאים במזרח ירושלים על מת לדון בשאלת שיקום הפליטים שאת חשיבותו הם מבינים. לא יצא הרבה מהניסיונות האלה, אבל הייתה פגישה אחת עם משלחת האיחוד האירופי לעזרה לעזה. היה זה אחרי אחד המבצעים הצה"ליים שבעקבותיו עזה סבלה מאוד. פגשתי את נציג המשלחת האירופית שדיבר על המצב ההומניטארי שמאוד מדאיג אותו ושהוריו החביאו יהודים בשואה, ואכן ממה שעולה בתקשורת הזרה נראה שכל אדם מצפוני אמור לדאוג לפלשתינים המסכנים והמדוכאים. אמרתי לו שאתם רוצים לעזור להם, וסקרים מלמדים שיותר מחצי מהם רוצים להגר משם... הוא עצר אותי ואמר 'חצי? כולם... כולם רוצים לצאת'. אמרתי לו אז אם כך, למה אתם זורקים להם שקי אורז במקום להציע להם קליטה של פליטים?', והוא השיב לי 'ומה יהיה עם הטענה שלנו נגד ישראל שזרקה אותם בנכבה?'. כלומר שמי שרוצה לעזור להם שבוי בנרטיב הפלשתיני. הם יסבלו כדי לשמר את הערעור על קיומה של ישראל. זה מוסרי? מוסרי יהיה לאפשר להם לצאת, לפתוח את השערים ולקלוט כפי שקולטים פקיסטנים, סורים, אלג'יראים ולובים, ואם לא באירופה אפשר גם בדרום אמריקה או באסיה וברפובליקות סובייטיות לשעבר שיכולות לפתוח שערים".
"אם רוצים לחזור לרצועת עזה, אם רוצים להחזיר לידינו את הריבונות על הישובים שסביב רצועת עזה, מבקשי נפשנו לא יכולים להיות על צווארינו", אומר שורק המעיר כי אחד מבלבולי התודעה של אוסלו הוא העיקרון לפיו 'שלום עושים עם אויבים'. "אויב הוא מי שמחפש הזדמנות לפגוע בך. איתו לא עושים שלום. אותו מנצחים. שלום עושים עם מי שרוצה לעשות איתך שלום, אחרת אין טעם ומדובר בשלום על הרובים".
"אני מתבייש בסיטואציה שהשלמנו איתה ביהודה ושומרון וירושלים ובחלק מהמקומות מדינת ישראל הקטנה, מציאות שבה כדי לאפשר למי שרוצה להרוג אותי בהזדמנות הראשונה לחיות לידי, אני מתבצר במערכות הגנה, במקום לומר שאם הוא רוצה להרוג אותי בהזדמנות הראשונה הוא לא יכול להיות כאן בכלל. הארץ נועדה למי שמעוניין לחיות יחד. אני לא בעד גירוש גויים, אבל מי שלא רוצה לחיות איתנו בשלום, אנחנו לא צריכים להשלים עם קיומו".
שורק סבור כי אם הצעות הגירה שכאלה יביאו להגירה של מחצית או שליש מהתושבים בעזה הדבר יוביל לשינוי דרמטי גם משום שלא כולם שם אותו דבר וגם משום שהמחיר שישלמו בהגירה זו ובמלחמה יהיה ברור לכל מי שיישאר, כך שניתן יהיה לבחון אופציות להסדרים כאלה ואחרים תחת שליטה ביטחונית ישראלית מתחייבת.
בדבריו מזכיר ד"ר שורק כי כידוע לאחר מלחמת העולם השנייה היו חילופי אוכלוסייה רבים ברחבי העולם וזאת על מנת לאפשר יציבות מדינית והדברים נעשו ברבים מהמקרים מתוך הסכמה. "אלה אירועים טראומטיים אבל הם נתפסו כמפתח לפתרון סכסוכים במשך תקופה מסוימת, אבל אז הם הפסיקו. מאז שנות החמישים כבר לא עושים דברים כאלה, ולכן מה שיכול היה להתקבל בדיונים הראשונים של התנועה הציונית לא יכולים לעלות היום".
"אנחנו יכולים להיות ביקורתיים על הצביעות של העולם, אבל אני מעדיף לחיות בעולם שיש בו חוק בינלאומי מאשר בעולם שאין בו כי יש בחוק הבינלאומי אפקט שמעדן דברים רעים", הוא אומר ומבטא הבנה לכך שטרנספר אינו דבר שנעשה בימינו אלה, אך עם זאת יש להבין שאוכלוסייה שמסרבת לחיות בשלום והיא אכזרית כלפי עצמה וכלפי שכניה, ובנוסף כשמדובר באוכלוסייה בעלת תודעת גולים ולא תודעת בני בית, במציאות שכזו "שיגלו קצת הלאה. זה יהיה טוב יותר להם וזה גם מה שהם רוצים".
ומה באשר לעולם המערבי ותגובתו לדבר? ד"ר שורק סבור שספק גדול אם יסכימו שם להירתם לאתגר, גם בגלל ששם מקובעים לרעיון שתי המדינות וגם בשל מה שהוא מגדיר כעצלנות מחשבתית ודבקות בפרדיגמה שלכאורה נחשבת ככזו שהוכיחה את עצמה, למרות שהיא הוכיחה את עצמה ככושלת. זו המציאות וזה טבע האדם גם אם אין לכך הסבר הגיוני.
כדי לחולל שינוי דרושה עבודת הסברה מאומצת שאליה ניתן לרתום בעלי ממון כדוגמת אילון מאסק שאם יתלהבו מהמהלך יחד עם כמה מדינות בודדות שיוכלו לסייע, הדבר יכול להוות תפנית של ממש. מדינות כמו סעודיה מחד ומאידך טורקיה המהווה את השער של הפלשתינים לעולם, יכולות לסייע בכך וכך גם מדינות אחרות שיש לבצע עבודת מחקר על מנת לאתר אותן ולהציע להן את הרעיון שיוציא את העולם מהקונספציה הקיימת הנשמעת מכיוונו של הנשיא האמריקאי המדבר על השלטת הרש"פ ואבו מאזן על עזה.
בעיני שורק הדחיקה הצבאית של תושבי צפון הרצועה לדרום פותחת אופציה והזדמנות היסטורית נדירה לחשיבה מחדש, בעיקר לנוכח האתגר הצבאי שנמצא כעת רק בתחילתו, ובתקופה זו לא הגיוני להותיר את העזתים באוהל ולהתעקש שלא למצוא פתרון יעיל וראוי יותר.