לכתבה הבאה לכתבה הקודמת

הזדמנות חד פעמית לסגת מנאום בר אילן

מאמרו זה של אריאל כהנא פורסם ב'מקור ראשון' ביום 2/9/2016

כבר כמה חודשים שבמרחק פסיעה נפתחת הזדמנות לקדם באופן ממשי את ריבונות ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק, וגם לקבור קבורת חמור את רעיון העוועים של מדינה פלסטינית בארץ ישראל. לא ביום אחד יתרחש תהליך כזה אלא במסע בן אלף מילין, אך הימים האלה הם המועד להתחיל אותו.

תזת המדינה הפלסטינית תקועה עמוק בחול, ובמקומה נפער ואקום. השאלה הפתוחה היחידה היא מי ומה ימלא אותו. זהו האתגר העיקרי, החשוב, הדחוף והנדיר שמונח לפנינו, והוא בוער יותר מאלף ואחד ענייני יום־יום. 

אילולא ההתנחלויות, סיכוי גבוה שתותחי דאעש היו יורים עלינו היום מרמאללה ומקלקיליה. אבל בנסיבות הבינלאומיות שנוצרו, ההתנחלות בשטח לא מספיקה. כדי שהיא תשיג את יעדיה נתבעת השלמה באמצעות מעשה מדיני, כי הוא ורק הוא הקובע. 

המהלך לא קל, אך אם אנו רוצים לקחת את גורלנו בידינו, אין ממנו מנוס. עינינו הרואות שהממשלות, במיוחד אלה הליכודיות, נעדרות יכולת להביא לכלל מעשה מדיני את אמונתן שלהן. לכן, ממש כשם שמנחם בגין דיבר על "הרבה אלוני־מורה" אך השאיר לגוש אמונים ליישב את הארץ, כך כעת המתנחלים החדשים הם שצריכים להתניע את האקט המדיני ולגרור אחריהם את הדרג הפוליטי. 

את מילותיו הנוקבות עד תהום של הרב יוסף דב סולובייצ'יק אי אפשר לשכוח. בבואו לתאר את השגיאה ההיסטורית של היהדות הדתית, שהפנתה עורף לציונות וכך הושיטה את צווארה לשוחט הנאצי, הוא חוזר אל רגע השיא במגילת שיר השירים. הרעיה, כלומר עם ישראל, שומעת את דפיקות הדוד ואת תחנוניו, אך על אף אהבתה אליו לא פותחת את הדלת. "מהי תמצית שיר השירים", כותב הרב סולובייצ'יק במאמרו המכונן 'קול דודי דופק', "אם לא חימוץ הזדמנות הרת עולם, גדולה ונשגבה, שעליה חלמה ולמענה נלחמה, שאותה ביקשה וחיפשה בכל להט נפשה?... (אבל) עצלות בת עקשנות מוזרה תקפה עליה". 

מסקנתו המתבקשת היא החובה העליונה להקשיב למשק כנפי ההיסטוריה ולנצל את ההזדמנות שההשגחה העליונה מזמנת. "האין אנו שומעים בחרדתנו לביטחון ולשלום ארץ ישראל בימינו, את דפיקת הדוד המתחנן אל הרעיה שתיתן לו להיכנס? עלינו, נאמני היהדות, מוטלת הייתה החובה להאזין ביתר קשב לקול דודי הדופק ולהיענות לו מיד במאמצים כבירי מעש", דברי הרב סולובייצ'יק, 15 שנה לאחר הקמת מדינת ישראל.

גם בעצם הימים האלה דופק הדוד, מתחנן, ומניח לפנינו "הזדמנות הרת עולם, שעליה חלמנו ולמענה נלחמנו". ואולם, גם בעצם הימים האלה, "עצלות בת עקשנות מוזרה" תוקפת את העם היושב בציון, והוא בקיפאון בלתי מוסבר איננו מרים את הכפפה. שתקנות לא מובנת סוכרת את פיו. הזדמנות היסטורית חד־פעמית, שכמותה אולי לא תחזור, מונחת לפנינו, אך במקום לקפוץ עליה כמוצאי שלל רב אנו מפטירים כאשתקד. 

במה מדובר? ובכן, כבר כמה חודשים שבמרחק פסיעה נפתחת הזדמנות לקדם באופן ממשי את ריבונות ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק, וגם לקבור קבורת חמור את רעיון העוועים של מדינה פלסטינית בארץ ישראל. לא ביום אחד יתרחש תהליך כזה אלא במסע בן אלף מילין, אך הימים האלה הם המועד להתחיל אותו. 

הנה הנקודות על הנייר, שאת הקווים ביניהן צריך רק לחבר: המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב הקים מטה בחירות בשומרון. הוא תומך בבנייה בהתנחלויות, ומפלגתו הוציאה את המדינה הפלסטינית מהמצע. על יחסו של דונלד טראמפ לאסלאם ולטרור הבוקע ממנו אין צורך להכביר מילים. כך שאם ייבחר, ועוד יש לכך סיכוי, הימין הישראלי לא יוכל לבקש יותר. כל מה שנדרש הוא ניצול הזדמנות, כלומר הצגת חלופה מדינית למלכודת שישראל כלואה בה מאז הסכמי אוסלו. טראמפ, המוקף ביהודים אורתודוקסים רפובליקנים ימנים, יהיה נכון לשמוע. צריך רק לדעת מה רוצים לומר לו. גם אם יפסיד, התזוזה של מפלגתו היא חדשות נפלאות מצד עצמה. 
  
אפילו אם הילארי תיבחר, יש סיבות טובות להניח שהיא לא תמהר לפצוח בשיחות קבע. אחרי הכול היא ראתה מקרוב שני נשיאים אמריקנים - את בעלה ביל ואת אובמה - מתרסקים על הסיפור הפלסטיני. יהיה זה טיפשי במיוחד מצדה לחזור על הטעויות שלהם, וכבר מעכשיו צריך לפמפם את המסר הזה. לא במקרה הרחיקה קלינטון את עצמה כשרת חוץ מטיפול בסוגיה הפלסטינית. בקיצור, גם איתה אפשר לעשות עסקים. צריך רק לקפוץ למים. 

תמונת הרקע סביב הדף החדש שיפתח הדייר החדש בבית הלבן ב־20 בינואר, תכלול מצב בינלאומי חסר תקדים בנוחותו לישראל מבחינות נוספות רבות. ראשית, הכאוס בעולם הערבי וגלישת הטרור לאירופה חייבים לעורר את השאלה שכבר העלה הנרי קיסינג'ר: בנסיבות האלה, מה הטעם להקים מדינה כושלת נוספת במזרח התיכון? 

כל זה קורה כשבזיכרון הקהילה הבינלאומית עדיין צרובים שני הניסיונות הכושלים של ג'ורג' מיטשל וג'ון קרי להגיע להסכם קבע בתקופת אובמה. גם בגללם וגם בשל גילו המופלג, מחמוד עבאס נחשב היסטוריה, אדם שכבר לא באמת רלוונטי. עוד סיבה לכך שהעניין הפלסטיני מידרדר והולך בסדר היום הבינלאומי, בשעה שישראל מתחזקת ועולה ואף הופכת למדינת מודל. כל העולם בלי הגזמה, ובכללו אירופה, מבקש ללמוד ממנה כיצד נאבקים בטרור. 

הנסיבות האלה הובילו את אובמה, מרקל, נתניהו ובוז'י הרצוג - איש איש במילותיו - לומר שהשעה אינה כשרה "ללכת למהלך גדול" בזירה הפלסטינית, כלומר להקים מדינה פלסטינית. אם לא די באלה, באה ההתקרבות בין מדינות ערב לישראל, אשר כפי שקונן השבוע ה'ניו־יורק טיימס', "עשויה להיעצר בחיזוק הקשרים ביניהן ובכך לאפשר לעוולות נגד הפלסטינים - מקור למתח אזורי במשך עשורים - להמשיך להעלות כיב". כלומר, גם בארצות ערב הפלסטינים הם כבר לא סחורה. מדינות אפריקה, שפעם היו עורף בטוח בעבורם, מתקרבות לישראל. על אחת כמה וכמה מדינות מזרח אירופה שמזמן איבדו בהם עניין, ואדרבה, הן רוצות בדיוק כמונו להישאר מדינות לאום ולא מדינות כל אזרחיהן. 

בשורה התחתונה, לפנינו צבר בינלאומי של סיבות ונסיבות שלא היה כמותו מאז הסכמי אוסלו. תזת המדינה הפלסטינית תקועה עמוק בחול, ובמקומה נפער ואקום. השאלה הפתוחה היחידה היא מי ומה ימלא אותו. זהו האתגר העיקרי, החשוב, הדחוף והנדיר שמונח לפנינו, והוא בוער יותר מאלף ואחד ענייני יום־יום. 

שאלתו המהדהדת של שמעון פרס משנות התשעים, "אז מה האלטרנטיבה (לאוסלו)?" צועקת לימין מכל הרמקולים. והפעם, הפעם עליו לאחוז את ההיסטוריה בקרניה ולהשיב לה, כי מי יודע אם ומתי תישנה. 

במבט־על צריך לזכור שהשתיקה המדינית של הימין הייתה בעוכריו. הכשלת הסכם לונדון, הבעייתי כשלעצמו,  בשנות השמונים, הולידה את הסכם אוסלו. הניסיון המגושם של שרון להיחלץ מהסכמי אוסלו הוליד את ההתנתקות. אמנם שלושת המהלכים האלו קרו רק באשמת מנהיגים ישראלים קצרי ראייה, אך מי יתקע לידינו שכאלה לא יגיעו לשלטון מחר או מחרתיים. לכן, על המחנה הלאומי לחבק בשתי ידיים את ההזדמנות הנקרית לפניו עכשיו, כי מי יודע אם ומתי תבוא טובה ממנה. 

כיצד מנצלים את ההזדמנות? באמצעות הגדרת יעד סופי, ברור ומוגדר, שכלל נאמני הארץ יקבלו על עצמם לחתור אליו. מיד אציע דרך להגיע לתוכנית מוסכמת, אך  בין אם זו "מדינה אחת", בין אם סיפוח שטח C פלוס אוטונומיה ובין אם "מדינה פלסטינית בירדן", חייבת להיות נכונות להתאחד סביב תוכנית אחת. 

הפיצול האידיאולוגי בימין מְשחק עשרות שנים לטובת השמאל. ואת הדינמיקה הזאת אפשר לשבור רק באמצעות הנפת דגל חלופי שכלל הימין מתאחד סביבו. בסופו של יום ההכרעות מתקבלות בזירה המדינית, לא ההתיישבותית ולא הפוליטית. חבל התיישבות שלם נמחה מעל פני האדמה כי מחנה שלם לא שיחק במגרש הנכון. כך שכדי להשפיע על המתרחש בזירה המדינית צריך לשחק את המשחק שלה, ואת זה צריך לעשות בארץ ולא פחות מכך בחו"ל. 

דור המייסדים (שלֵחו לא נס) של ההתיישבות ביש"ע עשה מעשה כביר כשמנע בגופו הקמת מדינה פלסטינית. אילולא ההתנחלויות, סיכוי גבוה שתותחי דאעש היו יורים עלינו היום מרמאללה ומקלקיליה. אבל בנסיבות הבינלאומיות שנוצרו, ההתנחלות בשטח לא מספיקה. כדי שהיא תשיג את יעדיה נתבעת השלמה באמצעות מעשה מדיני, כי הוא ורק הוא הקובע. 

ממש כמו שהיישוב היהודי בארץ ישראל הפך לעובדת קבע רק כאשר התקבלה ההחלטה על הקמת המדינה, כך סכנת הנסיגה מיו"ש תוסר מן הפרק רק כאשר יושלם מעשה מדיני המעגן את נוכחותנו באזור. וכדי שמעשה כזה יתרחש, מישהו צריך לפעול למענו. בדיוק כפי שהקמת המדינה הייתה תוצאה של מאמץ מדיני כביר מצד היישוב העברי והעולם היהודי, כך ריבונות ישראלית ביו"ש תתקבע רק כתוצאה מחתירה מדינית, עקבית, נחושה ומקצועית להשגתו. בהתיישבות לבדה אין די. 

פריימריז רעיוני

אנשים אומרים לי, "תשאיר משהו לקדוש ברוך הוא". ובכן, זה בדיוק מה שהרב סולובייצ'יק מבקש מאיתנו לא לעשות. "עלינו, נאמני היהדות, מוטלת הייתה החובה להאזין ביתר קשב לקול דודי הדופק ולהיענות לו מיד במאמצים כבירי מעש". מהלכים מדיניים לא נופלים מהשמיים אלא נובעים ממאמץ של בני אדם. ומה שבטוח, על הכול מוסכם שאין לסמוך על הנס. 

ולא רק על הנס אין לסמוך אלא גם על "הממשלה הימנית בתולדות ישראל", כפי שאוהבים לתייג את ממשלת נתניהו הרביעית. טועה מי שחושב שהממשלה הזאת, "שלנו", תסיט את הגה הספינה למחוזות שבהם מעוניינים מצביעיה. אמנם שדולת ארץ ישראל פתחה בפרויקט הריבונות, ויש לו חשיבות. גם התוכנית של ליברמן לחיזוק חלופות לרשות הפלסטינית היא צעד בכיוון הנכון. אבל בסוף, הגורם הקובע הוא ראש הממשלה. אני יודע שרבים לא מאמינים לכך, אך נתניהו באמת ובתמים מעוניין בהקמתה של מדינה פלסטינית. הוא לא עובד על העולם ולא מבצע את תרמית המילניום. הוא רוצה מדינה פלסטינית. אמנם בתנאיו, אך עדיין מדינה פלסטינית. 

כך שכאשר טראמפ או הילארי ירימו אליו את הטלפון ב־21 בינואר וישאלו "מיסטר פריים־מינסטר, וואטס יור פלאן", נתניהו ישיב להם באותו מטבע של נאום בר־אילן. האפשרות היחידה שייתן תשובה אחרת היא אך ורק אם בסיס בוחריו יעלה דרישה כזו. ונכון להיום, אין לו שום כוונה כזו. לא הליכוד, לא הבית היהודי, לא תקומה ואפילו לא מועצת יש"ע מציגים לו תביעה קולנית, חדה ואולטימטיבית לנצל את חלון ההזדמנויות ולסגת מנאום בר־אילן. בהסכמה שבשתיקה, כולם יישרו קו זה מכבר עם המדינה הפלסטינית, סומכים בעיקר על הערבים שיטרפדו אותה ולא מתכנסים סביב אלטרנטיבה אחרת. 

ראש הממשלה סיפר פעם על "אדם חכם" שאמר לו כי יש שני קהלים בעם היהודי הנוחים כמו פלסטלינה לתמרון ולמניפולציה. האחד הם הליברלים היהודים מעבר לים, המְאמצים אוטומטית כל האשמה נגד היהודים וממהרים להכות על החזה. הקהל השני, כך אמר אותו אדם לנתניהו, הם המתנחלים. נתניהו טען, איך לא, שבנט הוא זה שמבלף את המתנחלים. למשמע הסיפור הזה נזכרתי בבדיחה של אורי אורבך ז"ל: "למה כשנתניהו חובש כיפה היא תמיד שחורה? כי הסרוגה בכיס שלו". 

כך או כך, כשאלה הבעיות שמטרידות את הפוליטיקאים, השאלה המעשית היא איך שמים חלופה מוסכמת על השולחן. ובכן, דומני שבימי הפייסבוק האלה התשובה היא פריימריז רעיוני באינטרנט. הוא כמובן לא יהיה רשמי או מחייב, אך מכיוון שגורמי ההנהגה לא מסוגלים לגבש עמדה משותפת, אין מנוס מכך שיפנו לציבור וישאלו לדעתו. המתבקש הוא שמועצת יש"ע תהיה הגוף שמוביל משאל כזה, אך גם הבית היהודי יכול להרים את הכפפה. אפשר גם שכל אדם בעל אמצעים ויכולות ארגוניות ייקח על כתפיו את המשא. 

במשאל העם הבלתי רשמי הזה יוצגו לכלל הציבור שלוש או ארבע חלופות רעיוניות שייבחרו על ידי ועדה מכוננת. כדי לתת למשאל תוקף ציבורי ומשקל פוליטי, יתקיימו כנהוג מסעות הסברה. הבוחרים, שיממשו את זכות ההצבעה ביישומון אינטרנטי, יבואו מכל שכבות הציבור. 

התוצאה שתיקָבע תאותת מה אומר הציבור, כך שההנהגה הציבורית והפוליטית לא תוכל להתעלם. ממש כמו שמנהיגי בריטניה מיישמים את הברקזיט בניגוד לעמדתם שלהם כי כך רצה העם, כך חברי "הממשלה הימנית בתולדות ישראל" והארגונים החוץ־ממשלתיים התומכים בה יתבקשו להתיישר על פי רצון בוחריהם. זו הדרך היחידה להוציא את העגלה מהבוץ ולהתחיל לדחוף אותה אל היעד שבסופו של יום המחנה השפוי חותר אליו: סיכול מדינה פלסטינית, מקסום הריבונות והאינטרסים הישראליים בשטח, ועמידה ברף סביר של שמירה על זכויות האדם. 

אין ספק שהמהלך לא קל, אך אם אנו רוצים לקחת את גורלנו בידינו, אין ממנו מנוס. עינינו הרואות שהממשלות, במיוחד אלה הליכודיות, נעדרות יכולת להביא לכלל מעשה מדיני את אמונתן שלהן. לכן, ממש כשם שמנחם בגין דיבר על "הרבה אלוני־מורה" אך השאיר לגוש אמונים ליישב את הארץ, כך כעת המתנחלים החדשים הם שצריכים להתניע את האקט המדיני ולגרור אחריהם את הדרג הפוליטי. כי די, הגיעה השעה לחדול ממשחק הפלסטלינה. 


כותב המאמר, אריאל כהנא, הוא כתב מדיני ב'מקור ראשון' ובאתר NRG.

תגובות
תגובות בפייסבוק
מערכת ריבונות

14-09-2016

אתר זה מנוהל ע”י מתנדבים, כל תרומה תתקבל בברכה

לתמיכה ברעיון הריבונות
ריבונות - כתב עת מדיני
שר השיכון: הפתרון הוא בניה מסיבית בשומרון - גוש דן מזרח
מערכת ריבונות
10-06-2017
השר גלנט קורא להפשיר קרקעות בשומרון לבנייה מסיבית שתהווה מענה למצוקת הדיור בגוש דן ותוביל לירידת מחירים דרמטית.
ריבונות - כתב עת מדיני
סער בקדומים: היעד שלנו - ריבונות על ישובי יו"ש
מערכת ריבונות
09-06-2017
השר לשעבר גדעון סער ביקר בקדומים וקבע: היעד המדיני של ישראל הוא ריבונות על ישובי יו"ש
ריבונות - כתב עת מדיני
השר אריאל בעוז וגאו"ן: הגיע זמן ריבונות
מערכת ריבונות
08-06-2017
השר אורי אריאל ביקר בשמורת 'עוז וגאו"ן' במלאת 3 לרצח שלוש הנערים וקרא להחלת ריבונות ישראל על יהודה ושומרון.
ריבונות - כתב עת מדיני
תנופה מחודשת לקמפיין הריבונות
מערכת ריבונות
08-06-2017
תנועת הריבונות, מיוזמתה ומייסודה של תנועת 'נשים בירוק', יוצאת בימים אלה בתנופה מחודשת לקמפיין הריבונות.
ריבונות - כתב עת מדיני
יו"ר סיעת ש"ס: הגיע הזמן להחלת החוק הישראלי ביו"ש
מערכת ריבונות
06-06-2017
יו"ר סיעת ש"ס בכנסת קורא לשים קץ לאפליית מתיישבי יהודה ושומרון הנתונים תחת ממשל צבאי ולהחיל את החוק הישראלי ביו"ש.
ריבונות - כתב עת מדיני
הרוב אומר: כן לירושלים, לא להסדר
ד"ר דרור אידר
04-06-2017
​רוב מוחלט בציבור מעדיף את ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל על פני הסדר מדיני
ריבונות - כתב עת מדיני
האמת שמאחורי הצהרות השלום של עבאס
מערכת ריבונות
04-06-2017
במקביל להצהרות השלום שנשא אבו מאזן בנאומו בפני נשיא ארה"ב באנגלית, ממשיכים בכיריו לחשוף בערבית את מטרת ההסכמים המדיניים – שחרור כל פלשתין מהים ועד הירדן.
ריבונות - כתב עת מדיני
הנשים הסתננו מסולם שהוצב על גב המשאית
מערכת ריבונות
23-05-2017
השעה הייתה שתיים אחר חצות כאשר קבוצת נשים וילדים עלו על משאית בדרך לחידוש הישוב היהודי בעיר האבות. יהודית קצובר מספרת.
ריבונות - כתב עת מדיני
יובל לשישה ימים – זיכרונות, החמצות ותביעות
מערכת ריבונות
23-05-2017
מחפיר השוחות טרם המלחמה דרך ההיסטוריה שהתהוותה בירושלים לנגד עיניו של דור שלם שעמד משתאה וכוסף. יהודה עציון נזכר בימים ההם.
ריבונות - כתב עת מדיני
מכה חצופה אחת על השולחן
מערכת ריבונות
23-05-2017
הקפאת בנייה תחת לחץ אמריקאי אינה המצאה חדשה. ישראל הראל נזכר בהקפאה הראשונה ובמפגש טעון אחד שהניב מהפך.