קראו קטעים נבחרים ומקוממים מתוך כתבתו של יהודה יפרח על תפקוד המינהל האזרחי הבולם את ההתיישבות ביהודה ושומרון. תוצאה נוספת של היעדר ריבונות
בפניכם קטעים נבחרים מתוך כתבת של ד"ר יהודה יפרח בעיתון 'מקור ראשון' (13.9.20) אודות האופן בו פועלים צוותי המינהל האזרחי לבלום את התפתחות ההתיישבות ביהודה ושומרון ואף הגדרה למפרע של שכונות שלמות כבלתי חוקיות ומועמדות להריסה חלילה.
הקטעים המקוממים המובאים כאן הם חלק מכתבה ארוכה וחשובה אותה ניתן לקרוא באתר 'מקור ראשון'. לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן.
אנשי צוות קו כחול הם ברגים קטנים במערכת?
"הם עובדי ציבור מסורים שבסך הכול ממלאים את תפקידם. בגדול, זה צוות מומחים לפענוח מפות ותצלומי אוויר. הם לא הכתובת לטענות. התוצרים של הצוות הם רק קצה השוט שחותך את ההתנחלויות, בזמן שהיד שמחזיקה את השוט מחוברת לחלונות הכי גבוהים. את המדיניות ואת הסקת המסקנות מעבודתם של המפענחים קובעים היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי באיו"ש. הם הכתובת, ולא אנשי הצוות.
היכן נמצא המוח?
"הוא שייך למשפטנים. הרבה מהפרקליטים ביועמ"ש איו"ש הם חברה שלמדו בתיכון ליד"ה בירושלים או בתיכונים נחשבים בתל־אביב, התגייסו לעתודה, למדו משפטים באוניברסיטה העברית ונקלטו בפרקליטות הצבאית. ולה יש די־אן־איי משלה, יש לה אתוס ומסורת ארגונית שנבנתה דור אחרי דור. בהקשר של השטחים היא רואה קודם כול את הדין הבינלאומי: מבחינתה צה"ל מחזיק את האזור באופן זמני, במה שנקרא 'תפיסה לוחמתית', והתפקיד שלה הוא להגן על הקניין הפלסטיני. היועמ"שים אחראים ליישום של דיני הכיבוש, להנחלת הנורמות שקבע בג"ץ. גם אנשי יועמ"ש איו"ש לא פועלים על דעת עצמם: כל הכרזה על קרקע מדינה עוברת אישור פרטני של הפרקליט הצבאי הראשי, ומי שכתב את האלגוריתם הם היועץ המשפטי לממשלה והמשנים לו".
...
"כמו שהיועמ"שים מכתיבים את הוראות הפתיחה באש ואת אופי הטיפול במסתננים, כך הם קובעים את המדיניות בנושאי הקרקעות ביו"ש. בפועל הם מקבלי ההחלטות, לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון".
...אישה שהתקשרה אליי בערב תשעה באב, בקול חנוק מדמעות. היא ובעלה מתגוררים שנים רבות במבנה טרומי ביישוב תקוע, וסוף־סוף החלו להגשים את חלומם – בניית בית למשפחה המתרחבת. בני הזוג זכו במכרז לשיווק מגרשים בשכונה החדשה, ושילמו סכום גבוה שהלך כולו לקבלן הפיתוח. הם חתמו על משכנתא, שכרו את שירותיהם של אדריכל ומהנדס בניין, השקיעו אינספור שעות בדילמות תכנוניות ועיצוביות, וחתמו על חוזים עם קבלן ומפקח. רגע לפני שהחלה חפירת היסודות, נחתה עליהם המכה בדמות מכתב שהגיע למועצה האזורית מאת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, שבתוכו פועל צוות קו כחול. קו כחול, נציין, פירושו הגבולות הרשמיים והמוכרים של כל יישוב בישראל, שמגדירים את התחום שמותר לתכנן ולבנות בו. המכתב כלל את מפת תקוע, בתוספת כתמים אדומים גדולים המסמנים, לדעת אנשי צוות קו כחול, "קרקעות פלסטיניות פרטיות". עוד במעטפה: צו הקפאה מנהלי. מרגע הזה אסור למועצה לתת היתרי בנייה או לאפשר כל סוג של פיתוח ביישוב.
הצוות, שפעל במנותק לחלוטין מהמציאות בשטח, לקח את מפת היישוב והטיל עליה כתמי חומצה מכוערים וענקיים. המשמעות הייתה הקפאה מיידית של בניית השכונה החדשה, והפיכת עשרות בתים ותיקים ביישוב לבלתי חוקיים למפרע. בהינף קולמוס הפך היישוב הגדול ביותר בגוש עציון למאחז של פורעי חוק.
להחלטת הצוות נלווה מחיר כלכלי: במקרה של המשפחה הנזכרת לעיל, היו אלו 800 אלף שקלים שכבר שילמה והתחייבויות נוספות. היישוב לא יכול להחזיר לה את הסכום, כי הכסף הושקע בפיתוח הקרקע. בשביל בני זוג ששכרם קרוב לממוצע, הייתה זו מכה כלכלית אנושה שיידרשו עשרות שנים כדי להתאושש ממנה, אם בכלל.
...
מכיוון שישראל לא החילה את ריבונותה ביהודה ושומרון, הדין החל שם מבוסס על דיני המקרקעין העותמאניים מ־1858. הטורקים הבחינו בין חמישה סוגי קרקעות: קרקעות הקדש דתי, שבנויים עליהן מסגדים וכדומה ("מווקפה"); קרקעות לשימוש ציבורי, כמו כביש או דרך עפר ("מתרוּכָּה"); קרקעות בבעלות פרטית הרשומות בטאבו ("מוּלכּ"); קרקע ממשלתית להחכרה ("מירי"); וקרקעות ממשלתיות "מתות" הרחוקות מאזורים מיושבים ואינן ראויות לעיבוד ("מָהוַות"). שלוש הראשונות לא מעוררות שאלות וספקות: הכבישים והדרכים שייכים לציבור כולו, ההקדשות שייכות לווקף, וקרקעות בבעלות פרטית הן רכושו של הבעלים הרשום בטאבו. אלא שרוב המקרקעין ביו"ש נמצאים בקטגוריה הרביעית והחמישית: הם היו שייכים למדינה והיא החכירה אותם לחקלאים בתמורה למס כלשהו, או נותרו בלתי מעובדות.
...
קרקעות המירי מתחלקות לשתי קבוצות. הראשונה כוללת אדמות שלכאורה הוחכרו בפועל לפלאחים. כאשר אדם מציג "מאליה", אישור על תשלום מס החכירה, ישראל מתייחסת אליו כמו אל בעלים פרטי של הקרקע. למעשה, רבים מהאישורים הללו אינם מתועדים בשום מאגר מרכזי, הם רשומים בכתב יד על דפים מצהיבים, ועשויים להיות מזויפים. בעיה נוספת היא שלאותן מאליות לא מצורפים מפה או תשריט, אלא רק שיוך כללי לגוש גדול מסוים, ופירוט גודל השטח. חלקן מתארות את גבולות החלקה באופן מילולי, המאפשר אינספור מניפולציות ורמאויות. מסמך כזה יכול לכלול תיאור כמו "מדרום לחלקה יש חארב (שטח לא מעובד – י"י), ממערב לו קיימת דרך וממזרח עצים". בחלוף השנים כבר לא יהיה שום קשר בין התיאור הזה למצב בשטח, אך זה לא יפריע ליועמ"שים לקבל את טענתו של פלסטיני שאומר "השדה שלי ממוקם פה".
...
את רוב העבודה של צוות קו כחול מספקת קבוצת ה"מירי" השנייה: קרקעות שלא הוחכרו לאיש, אבל פלאחים מקומיים פלשו אליהן במרוצת השנים באופן בלתי חוקי ונטעו בהן משהו. הטורקים, שרצו בשעתם לפתח את החקלאות בארץ ישראל השוממה, החליטו לנצל את התופעה במקום להילחם בה: הם קבעו בחוק כי מי שיעבד אדמות נטושות – יקבל עליהן חזקה של חוכר אם יוכיח שעבד בהן במשך 10 שנים רצופות, וישלם את המס הדרוש. החוק הזה, שמתמרץ פולשים וגנבים, נראה כיום אבסורדי ולא יעלה על הדעת במדינה מתוקנת במאה ה־21, אבל התאים למצוקה שארץ הקודש סבלה ממנה באמצע המאה ה־19. החוק גם כולל סעיף שיוצר איזון מסוים: מי שרכש חזקה על קרקע באמצעות השתלטות חד־צדדית, אולם נטש אותה לפרק זמן של שלוש שנים ("הוברה"), איבד את חזקתו.
...
באשר לקרקעות המהוות, קבע החוק הטורקי, גם מי שיטען כי עיבד אותן במשך עשור, לא יקבל עליהן חזקה. הטעם היה כפול: לא סביר שחקלאים יעבדו אדמות רחוקות, שהם לא יכולים לשמור עליהן; ולשלטון יהיה קשה מאוד לפקח ולגבות עליהן מס. אם לחזור לימינו, לכאורה היה אפשר להכריז בקלות על אדמות כאלה כקרקעות מדינה ולאפשר בניית יישובים יהודיים בהן. אבל רק לכאורה. כפי שנראה בהמשך, היועמ"שים מחילים את החוק העותמאני ביו"ש באופן סלקטיבי לחלוטין: מאמצים את מה שפועל לטובת הפלסטינים, ודוחים את מה שפועל לטובת היהודים. היישוב תקוע, לדוגמה, נבנה על אדמות מהוות, אבל היועמ"שים מתייחסים לשטח כאל קרקעות מירי.
...
חמישים שנה אחרי שהטורקים עזבו את הארץ עברו חבלי יהודה ושומרון לידי מדינת ישראל. בשנות השמונים והתשעים נעשה מהלך של הכרזה על אדמות מדינה ביו"ש, בהתאם לחוות דעתה של פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה.
...
אלא שהיועמ"שים והפרקליטים שבאו אחריה לא אהבו את הגישה האוהדת להתיישבות, והחלו להטיל ספקות ופקפוקים במפעלה. על רקע זה הוקם "צוות סטטוס מקרקעין", להלן צוות קו כחול. "המטרה הראשונית הייתה צנועה: לדייק את פליאה"
...
השלב השני בהתפתחות הצוות הגיע עם כניסתו של מייק בלס לתפקיד המשנה ליועמ"ש (ייעוץ) בשנת 2004.
...
בלס החליט שהעבודה שנעשתה עד 2004 אינה עומדת בסטנדרטים שלו, והכריז על רפורמה מקיפה. בתחילה הוא הגדיל את הצוות והוסיף לו קציני מטה, ואחר כך הנחה שכל תוכנית או הרשאה לתכנון חדש ביו"ש חייבת לעבור בדיקה של הצוות.
...
נתגלע ויכוח סוער בין יועמ"ש משרד הביטחון ובין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ. הראשון תמה על נוהל מוזר שהתקבע: צוות קו כחול מבטל חזקה של פולשים פלסטינים רק אם הקרקע עמדה נטושה במשך עשר שנים. הוברה של שלוש שנים הפסיקה להיחשב כנטישה, למרות לשון החוק הברורה. מהוויכוח בין הצדדים לא ברור מי החליט להרחיב באופן פראי את זכויות הפולשים, ולגרוע אדמות מדינה רבות.
...
רק אם אין שום רישום הצוות נכנס לפעולה. התפקיד שלו הוא לבדוק אם יש סיכוי שפלסטינים שפלשו לקרקע זכאים לחזקה מכוח עיבוד של עשר שנים. רכז של הצוות אוסף תצלומי אוויר מהעשור הרלוונטי. אם הוא בודק הכרזה של פליאה אלבק, הוא יחפש תצלומים משנות השבעים או השמונים. את התצ"א הוא מעלה על מחשב, מסמן קואורדינטות, מגדיל את הצילום ומתחיל לבדוק סנטימטר אחרי סנטימטר. אם הוא מגלה שלמעלה ממחצית החלקה הייתה מעובדת, הוא מגדיר אותה כקרקע פרטית וגורע אותה משטח קרקעות המדינה – כאמור, גם אם אין עליה שום רישום, והעיבוד נעשה בידי פולשים.
...
"הרבה מחלוקות מתגלעות למשל בגלל עצים שנטועים בחלקה. הרכז יכול לטעון שהם תופסים שטח מצרפי קטן, אבל היועמ"ש לא יתייחס רק לעץ אלא גם לרדיוס של כמה מטרים סביבו, ואז מבחינתו כל השטח מעובד. אם הרכז לא רוצה להסתבך, הוא ימחק את החלקה בעצמו עוד לפני שהוא מגיע אליהם".
...
"המערכת בנתה מסננת סופר־צפופה, שלא מאפשרת להכריז על אדמות מדינה בלי שעשרה זוגות עיניים בדקו כל סנטימטר במיקרוסקופ. רק אחרי שכולם סיימו לגזור את שלהם, המפה מגיעה לאפוטרופוס, והוא מכריז על קרקע מדינה".
...
"יש קבוצה של עורכי דין ערבים־ישראלים שמישהו מממן אותם. הם חילקו ביניהם את איו"ש, ומגישים ערר אוטומטי על כל הכרזה. ברוב המקרים בית המשפט דוחה את טענותיהם, אבל כל ערר כזה הוא משפט שלם, עם כתב תביעה וכתב הגנה וחקירות עדים. באזור גוש עציון, למשל, יש הכרזות משנת 2014 שעדיין נידונות בערכאות".
...
"התוצאה היא עומס עצום על הצוות. הרכז צריך לבוא להעיד, וזה שורף לו כמה וכמה ימים. בזמן הזה הוא לא יכול לעבוד על יישובים חדשים, ויש לו דדליינים לעמוד בהם. תזכור שהצוות די קטן, יש להם בסך הכול חמישה רכזים וראש צוות. השופטים בתיקים האלה הם שופטים צבאיים, שלפעמים לא מבינים בכלל במקרקעין. הם אומרים לצדדים 'תגיעו לפשרה', וכך חותכים עוד".
...
"הכי קשה להתמודד עם פלישות חקלאיות. אם פלסטיני מקים בית על חצי דונם, אפשר לבוא לשם ולתת צו הפסקת עבודות לטרקטור. אבל מי שמפזר מאה שתילי זית תופס בלילה אחד כמה דונמים, וקשה מאוד לעצור אותו מיד. אתה לא רואה משאיות ומשאבות בטון, אתה לא שומע באגרים. אותו אדם יכול בקלות להחזיק שטח במשך עשר שנים בלי שאף אחד ישים לב, ואחרי כן לטעון לחזקה. לא אגיד לך שאין ליחידת הפיקוח רצון לבלום פולשים פלסטינים, אבל זה נמצא במקום נמוך מאוד בסדרי העדיפויות".