לקראת יום שחרור ירושלים, יו"ש והגולן שוחחנו עם מספר דמויות מפתח בהתיישבות, העלינו זיכרונות מימי בראשית ותהינו עד כמה העסיק חזון הריבונות את חלוצי יו"ש בימים ההם, ימי הצעדים הראשונים של ההתיישבות.
 
פנחס וולרשטיין
 
פנחס וולרשטיין, המלווה את ההתיישבות בבנימין מראשיתה והיה לראש המועצה האזורית ולמנכ"ל מועצת יש"ע החל את דרכו ההתיישבותית באופן שכמעט מפתיע גם אותו עצמו.
 
"אני לא ממש מבין איך הגעתי להתיישבות", הוא אומר ל'ריבונות'. "היינו, אני ורעייתי, מורים במועצה האזורית שפיר. לימדתי בישיבת אור עציון ואז ביום אחד הגיע אלי חנן פורת. אני לא יודע איך הוא הכיר אותי ואפילו התביישתי לשאול אותו איך הוא הגיע אליי. הוא היה דמות שכולם הכירו אותה".
 
"הוא הגיע אליי לאור עציון, סיפר על גרעין אלון מורה ועל גרעין שילה שנמצא כעת במשבר ופנה אליי ישירות 'אני רוצה שתרכז את הגרעין'", מספר וולרשטיין על האופן התכליתי שבו עבר הרב פורת מתיאור המציאות לשבת המשימות שאליהן יש להיכנס ובאופן מיידי: "הוא אמר שביום חמישי הקרוב תהיה פגישה בבית הכנסת בנחלים, תבוא, יהיו בחירות ונדאג שיבחרו בך בצורה דמוקרטית. כך היה ומאז אני בעסק".
 
על ההצבעה ההיא בנחלים מספר וולרשטיין: "הגעתי לשם, חנן דיבר מה שדיבר. הסמקתי והם בחרו".
 
ובכל זאת, מי הפנה את הרב פורת למורה פנחס וולרשטיין נטול הרקע הביצועי וההתיישבותי? ככל הנראה היה זה הרב דרוקמן, ראש ישיבת 'אור עציון'. כך מעריך היום וולרשטיין ומספר כי בעודו מעביר את השיעור לתלמידיו ראה מחלון הכיתה את הרב פורת צועד עם הרב דרוקמן ומשוחח עמו דברים שלא הגיעו לאוזניו, כמובן, אך לאחריהן הגיע המפגש המפתיע שחולל את התפנית בחייו של המורה שנשלח למשימת הובלת ההתיישבות ביהודה ושומרון.
 
"מאז זכיתי לשרת את התושבים, בהתחלה כמזכיר עפרה, בהמשך כראש מועצת מטה בנימין. היינו אז בכל יישובי המועצה פחות מאלף נפש. כיום בכל בנימין, כולל המועצות המקומיות, יש 140,000 איש. להגיד שהאמנתי שבחיי נגיע לזה? התשובה היא לא".
 
 
בהתייחסות לסוגיית הריבונות והחזון בימי ראשית ההתיישבות, אומר וולרשטיין: "מורי ורבי חנן פורת דיבר על הצורך להתנחל בלבבות כי אנחנו חלק מהחברה הישראלית, ואווי ואבוי יהיה אם לא נהיה חלק מהחברה, עלינו לא להיות משהו סקטוריאלי אלא שהדבר יבוא מכל שדרות החברה הישראלית".
 
על כך הוא מזכיר כי את ראשית ההתיישבות הובילו אנשי תנועת העבודה. "צריך לזכור שההתיישבות באופן פרדוקסלי אחרי ששת הימים מובלת על ידי תנועת העבודה", הוא אומר ומזכיר כי ראשי תנועת ארץ ישראל השלמה היו גם הם הוגי ומנהיגי תנועת זו. "אין לנו רבותא על הרב נריה, כמובן. הרבותא היא מה קרה למפלגת העבודה", אומר וולרשטיין ומזכיר את מובילי ההתיישבות בבקעת הירדן, מקימי מעלה אפרים, מתכנני כביש חוצה שומרון והישובים הצופים עליו, כולל העיר אריאל, כמו גם הקמת קריית ארבע באישורו של יגאל אלון והאישור שנתן לוי אשכול לרב חנן פורת וחבריו לשוב לכפר עציון. כל אלה החלו והתחוללו בתנועת העבודה ששינתה את עורה בחלוף השנים. "מה קרה למפלגת העבודה שהיא נטשה הכול? זה חשבון נפש שנדרש והוא לא מובן לי".
 
את עצמו הוא מגדיר כמפ"איניק האחרון, מי שמאמין בתפיסת ה'עוד דונם ועוד עז' שיקבעו עובדות בשטח והעובדות הללו ייצרו מציאות בלתי ניתנת לשינוי. "היום ברור גם לשמאלנים ביותר שכל השכונות בירושלים הן חלק מישראל. כך מדברים גם על גושי ההתיישבות", הוא מציין ומוצא בכך עדות לכוחה של העובדה התיישבותית האיתנה בשטח. לשם כך, הוא אומר על ההתיישבות להיות פחות סנובית, כהגדרתו, "ההחלטה על עתיד יהודה ושומרון צריכה להיות כשיהיה ברור שזה בלתי הפיך".