אחרי 57 שנות דשדוש וגמגום שפגעו בישראל ביטחונית, מוסרית, מדינית והיסטורית, הגיעה העת ליטול את המושכות, להחיל ריבונות ולקחת אחריות על עתידנו ועתיד האזור כולו.
לאורך 57 שנים עשו ממשלות ישראל כמעט הכול על מנת להתחמק מקבלת אחריות על לב ליבה של ארצנו, ליבה ההיסטורי-תנ"כי של הארץ. להתחמקות הזו היה מחיר כבד בדמות החלשת טיעון הצדק שנשמע הפשוט מכולם, אך הוא העמוק והאמיתי מכולם, הטיעון "זו הארץ שלנו".
גם אומות העולם הכירו בטיעון הצדק ההיסטורי הזה, ואפילו עוד קודם להקמתה של ישראל. כך נולדה הצהרת בלפור וכך קיבל והסכים חבר העמים, אבל אנחנו בשלנו, נתקפים בהתחבטויות מוסריות חסרות בסיס ומדשדשים בבוץ טובעני שאנחנו מכניסים את עצמנו לתוכו במקום להיחלץ ממנו באמירה הפשוטה והבהירה "זו הארץ שלנו".
איש אינו מתכחש למורכבות האתגר הדמוגרפי הכרוך בהכרזת ריבונות ישראל על שטח בו חיה אוכלוסייה ערבית הטוענת טיעונים משלהם, טיעונים לאומיים של אומה שמעולם לא הייתה קיימת. אך האם משום כך נמשיך להימנע ממימוש זכותנו הטבעית על ארצנו? האם אם מוותרת על בנה בגלל קושי כזה או אחר? כל אם מבינה ויודעת שגם אם הטיפול בבנה כרוך בקשיים ומורכבויות הוא עדיין בנה שלה. היא לעולם לא תוותר עליו, אלא דווקא תקדיש בו ובחיזוקו יותר זמן ויותר משאבים.
טבח השבעה באוקטובר הבהיר באורח כואב ואכזרי לרובו המוחלט של העם בישראל את מטרותיו של האויב. גם אותם שהאמינו שאולי תימצא הדרך לחיים בשכנות סבירה ראו את המראות, שמעו את זעקות הנטבחים והנחטפים, האזינו להצהרותיו הברורות של האויב והבינו שאכן הם רציניים.
איומיהם ותקוותיהם אינם דמיונות וחלומות פנטזיה מזרח תיכונית, אלא תכנית סדורה להשמדתה של ישראל. ההבנה העמוקה הזו הוטמעה גם בקרב רבים מאוד בשמאל הישראלי ובוודאי באותם המוגדרים כאנשי מרכז. משום כך, כל תכנית מדינית שתכלול בתוכה הסכמה כלשהי להקמה כלשהי של מדינה פלשתינית, נדונה מראש לכישלון.
זו גם הייתה הסיבה לכישלון תכנית המאה שהוביל דונלד טראמפ בכהונתו הקודמת. המחשבה ש-70 אחוזים מהשטח ייועדו להקמתה של מדינת טרור שגם תשלוט בכל המרחב שסביב הישובים ביהודה ושומרון, הייתה גם חסרת אחיזה במציאות וגם מתכון לאסון קיומי עבור מדינת ישראל. העם בישראל הבין זאת כבר אז, גם אם לא רובו, וכעת הפנים זאת העם חפץ החיים שלנו ביתר שאת.
מדינה פלשתינית, קטנה כגדולה, לא תקום בין הנהר והים, גם אם יהיה מי שינסה לסמא את עינינו בצ'ופר מדיני משמעותי כדוגמת הסכם שלום עם סעודיה. אין בכוחו של צ'ופר מדיני למחוק את האיום האסוני שמטיל קיומה של מדינה פלשתינית על ליבה של מדינת ישראל. די לנו במחשבה שאת השבעה באוקטובר ביצעו אלפים בודדים של מחבלים כשנשק פרימיטיבי יחסית בידם, כדי להבין מה עלולים לעולל לנו עשרות ומאות אלפים שלוחיה של מדינת טרור המציידת אותם בנשק חדיש, מתקדם, קטלני, תקני ומתקדם.
המענה לכל אלה הוא אמירה יהודית ציונית ברורה בדמותו של מהלך החלת הריבונות על יהודה ושומרון. במידה ויימצאו באוכלוסייה הערבית מי שיחפצו בחיי שלום תחת ריבונות ישראל נוכל לקבל אותם ולהעניק להם מעמד תושב המקנה להם את כל הזכויות האזרחיות, גם כאלה שלאחיהם במדינות ערב לא היו ולא יהיו לעולם.
ישראל תשלוט בביטחון, במדיניות החוץ, בתכני החינוך והלימוד ותבלום סממני הסתה וחתרנות לאומית. המתעקשים להיאחז בקרנות הטרור יגורשו מארצנו. אין לנו היכולת לחיות כשאויב טרוריסטי בתוכנו.
בנוסף לאלה עלינו לעודד הגירה למעוניינים בכך, ומסתבר שיש לא מעט שכאלה. רבים מערביי יהודה ושומרון מבקשים לשלוח את ילדיהם ללימודים באוניברסיטאות ברחבי העולם. רבים מהם מעוניינים להבטיח לדור הבא שלהם עתיד טוב יותר, תנאי מחיה ומגורים טובים יותר בארצות שונות ברחבי העולם. רבים מהם מבינים את המחיר הכבד שהם משלמים על הסכסוך האלים שמנהיגיהם מכניסים אותם אליו והם מבקשים כעת חיים אחרים במקום אחר. על מדינת ישראל לאפשר להם זאת אחרי שעד כה מנהיגיהם העריצים מונעים זאת מהם ביד קשה.
כל עוד לא נקטנו בצעדים מתבקשים שכאלה, כל עוד גמגמנו לאורך שנים, טופחה אצל האויב התקווה שאכן קרוב היום בו יוכלו להביא להשמדתה של ישראל. התחמקותנו מאחריות הפיחה רוח במפרסיה של ספינת הטרור שדהרה כל העת להתנגשות עם מדינת ישראל והעם היהודי.
חילופי השלטון בארה"ב מפיחים בנו תקווה שהחלת הריבונות אפשרית. ניתן להתרשם כך מהצהרות הכוורת שסביב הנשיא טראמפ. יחד עם זאת עלינו להבין שהנשיא טראמפ קודם כל ידאג לאינטרסים של ארה"ב וירצה להשאיר חותם היסטורי של שינוי במזרח התיכון, ומשום כך יהיה עלינו לפקוח עין זהירה על כל מהלך מדיני ומשמעויותיו.
הממשל החדש מודע היטב לסכנה האיראנית המרחפת על המזרח התיכון, ועל ישראל להציג את הריבונות כחלק בלתי נפרד מהמאבק במאמצי ציר הרשע האיראני לגלוש מערבה דרך ירדן, יהודה ושומרון וישראל בדרך לארצות אירופה והלאה. חומת ריבונות בצורה תבלום זאת.
לאורך העשור וחצי שחלפו הועלו לא מעט תכניות ריבונות כאלה ואחרות. רבות מהן מעניינות ובעלות סיכוי ריאלי להבשיל לכדי מהלך של ממש. אין כאן המקום לפרט את כולן, אולם על מנהיגי הימין בישראל להבין שהידידה הגדולה, ארה"ב, לא תוכל להתמודד עם בליל תכניות חלקיות. לשולחן הדיונים המדיני צריכה המנהיגות בישראל לבוא עם תכנית אחת, סדורה ורצינית. לשם כך עליהם להתכנס, לדון ביתרונותיה וחולשותיה של כל תכנית, להציג מענים לאתגרים השונים ולפרוס בפני בני שיחנו בוושינגטון ובכל בירות המערב תכנית ריבונות הגיונית אחראית וריאלית אחת.
ריבונות זה ציוני, מוסרי, יהודי, הכרחי לישראל ולכל העולם החופשי.