בקשתו מלפני שבועות אחדים של יו"ר הרש"פ, אבו מאזן, לצמצם את היקף החשמל העובר לרצועת עזה חושף מחדש את גודל האבסורד שבחיבור המופרך בין גורמי זכויות אדם לרעיון המדינה הפלשתינית.
משום מה הצליח השמאל הישראלי להפוך את רעיון המדינה הפלשתינית לכזה הנובע מהדאגה לזכויות האדם, עוד המציאות מלמדת בדיוק את ההיפך. הימין הישראלי מעדיף לתלות את התנגדותו למדינה פלשתינית באינספור סיבות חשובים בהרבה, אולם נראה שניתן בהחלט לכלול גם את ערך זכויות האדם בין הסיבות הללו.
כאשר אבו מאזן, "הפרטנר האירופי ביותר" מבין מנהיגי הרש"פ, (כך לפחות בעיני אנשי השמאל ששוכחים לו את הכחשת השואה, מימון מבצעי הטבח במינכן ועוד כמה וכמה) יודע היטב מה משמעות צמצום הזרמת החשמל לרצועת עזה בהיבט ההומניטארי, ובכל זאת הוא בוחר לבקש את הצעד הזה מישראל רק בשל מחלוקת פוליטית עם יריביו מהחמאס, הוא מבהיר לעולם כולו עד כמה זכויות האדם הן כקליפת השום בעיניו ובעיני מקורביו.
בעיני האירופי והמעונב שבמנהיגי הרש"פ, זה שהשמאל המליץ לא פעם לסגור איתו הסכמים כי מנהיג מתון שכמותו לא יזדמן לנו בעתיד הנראה לעין, חשוב לרמוס את יריביו הפוליטיים יותר גם במחיר ישיבתם של ילדי רצועת עזה בעלטה, גם במחיר מותם של חולים שהחשמל מחייה את המכשירים שאליהם הם מחוברים, גם במחיר תזונה לקויה ותברואה מחפירה המתדרדרות מדי יום בשל אותו מחסור חשמל.
אבל לאבו מאזן לא אכפת, כי מה הם זכויות אדם בעיניו? אפילו לא קלף משחק. התנהלותו זו של אבו מאזן לא חריגה בנוף הים-תיכוני ובעיקר בזה של הרש"פ המבקשת להיות מדינה בתוככי ארץ ישראל.
בלהטוטי דמגוגיה מרהיבים הצליח השמאל הישראלי לתייג את מאבקו להקמת מדינה פלשתינית כחלק ממאבקו לזכויות אדם עבור הפלשתינים. הימין שמע ונרתע, שמט את דגל זכויות האדם והותיר אותו בלעדית בידי השמאל, למרות שדווקא הוא, ברצותו החלת ריבונות תוך מתן זכויות אזרח לערביי הארץ, הוא הנושא האמתי של דגל זכויות האדם.
הרי די לנו לראות כיצד מתנהלים מאבקים פוליטיים ברשות הפלשתינית כדי להבין איך ייראו זכויות האזרח במדינה כזו, לו חלילה תוקם. הרי כשזכה החמאס ברוב דאגו אנשיו להוליך את בכירי מתנגדיהם, אנשיו של אבו מאזן, בכיכרות העיר למסעות השפלה כשהם ערומים כמעט לחלוטין, רגע לפני שביצעו בהם לינצ'ים המוניים לעיני קהל נלהב.
הרי חילופי השלטון שם לא בוצעו בלחיצות ידיים הדדיות ותקופת חפיפה, אלא בפריצות אלימות לבתי חולים וניתוק חולים המשויכים לזרם המפסיד, הפתח', מהמכשירים והאינפוזיות, שימותו בעינויים בלי לבזבז עליהם כדורים. חילופי השלטון הללו לוו גם בפגני זוועה של השלכת פעילים של הצד שמנגד מגגות מגדלי הבניינים אל מותם. אז לתת לאנשים כאלו מדינה זה מאבק למען זכויות אדם?
ומה לגבי עבאס וכנופיותיו המטילות אימה ברחובות הערים והכפרים ביהודה ושומרון, שמתעמרים במיעוטים, בוזזים חנויות, תובעים דמי חסות ופרוטקשן כחלק בלתי נפרד מהמשכורות המגיעות להם, רודפים את האוכלוסייה הנוצרים עד שכל מי שיש בידו האפשרות נמלט אל מעבר לים כל עוד רוחו בו? ומה על נורמת עינויי ה'בלי בג"ץ ובלי בצלם' שמופעלים לא רק נגד חשודים בשיתוף פעולה עם האויב הציוני, אלא כלפי כל מי שרוח השלטון לא נוחה הימנו? ומה לגבי בית המשפט המטיל גזר דין המוות המתנוסס מעל כל מוכר קרקעות ליהודים? ובשם אילו זכויות אדם וטוהר מידות מאלילים שם והופכים למושא חיקוי רוצחי תינוקות וטובחי משפחות? האם את אלה מבקשים דורשים זכויות האדם מהשמאל להמליך על ערביי יהודה ושומרון?
ועדיין לא דיברנו על זכויות נשים שקולן לא יישמע והלקאתן מקבלת אידאליזציה בידי כוהני הדת, וזכויות קטינים הנרמסות, או בעצם כלל לא קיימות. ומה לגבי נכים ומוגבלים המוצאים אל מחוץ לחברה? ואפילו לא הזכרנו את היודנריין שדורש הראיס להקים, ואת ההגדרה האנטישמית המוצמדת ליהודים כבני קופים וחזירים. כל אלו בשם אילו זכויות אדם, חופש ושוויון הם באים?
הגיעה העת בה ייכנס הימין הישראלי במלוא העוז וללא שמץ רגשי נחיתות לעובי הקורה של שיח זכויות האדם, יוכיח עד כמה הרסני רעיון הביעותים של המדינה הפלשתינית גם בהיבט הזה וכלפי הערבים עצמם, ויבהיר כי דווקא המתווה המדיני שלו נושא את ערכי זכויות האדם. זכות ההצבעה, שבשמה מנופף השמאל, היא רק אחת מזכויות אדם רבות מהן מעדיף השמאל להתעלם, בעוד הן היותר משפיעות על אורח חייו היומיומי של האדם הפשוט.