החלת הריבונות הישראלית דה-פקטו על יהודה ושומרון רצופה אתגרים מורכבים, אך האתגר הכלכלי שמרבים להשתמש בו יחד עם הדמוגרפי, כאחד הגדולים שבהם הוא יותר בונוס מאתגר. 

לכאורה, לא פשוט למצוא תשובה לשאלות כגון "מאין יגיעו המשאבים הדרושים ליצירת רמת חיים נאותה לתושבים הערבים ביו"ש?", שכן ברור שאם ישראל תיקח אחריות רשמית על כל אותם תושבים, היא זו שתצטרך להקים בתי חולים, בתי ספר, לסלול כבישים ולספק את יתר התשתיות שקיימות שם רק באופן חלקי ורעוע. 

עוד קודם שנשיב על השאלה הזו ראוי לשאול את עצמנו עד כמה אכפת לנו שעד כה כל אותן תשתיות שם לקויות? האם לשמאל ולערבים יש תשובה הולמת יותר לכל אותם ערבים שממתינים להחלטה בעניינם כבר 46 שנים? ברור שלא. אם זה תלוי בהם הרי ערביי יו"ש ימשיכו להסתפק ברמת החיים הלקויה שלהם גם בעשרות השנים הבאות ויהודי יו"ש מעניינים אותם עוד פחות.

אלא שהחיים הארעיים האלה בחבל הארץ היפה הזה רחוקים להיות גזירה משמיים. בעבודה שהכינו סטודנטים לראיית חשבון וכלכלה מארגון 'חזון לאומי', בהנחייתי, הם חילקו את שטחי יו"ש ליחידות קרקע קטנות והתחקו אחר שווי השוק של הקרקעות האלה במונחים עכשוויים. מהעבודה עולה שרוב שטחי יו"ש נמצאים באזורי הביקוש לקרקעות במדינה – הן החלק המערבי שבין חדרה לגדרה והן החלק המזרחי, הקרוב לירושלים ולסביבתה. אם בעבר החלק המערבי נחשב יישוב כמו אריאל, הרי שכיום ישובים מזרחיים ממנו מקבלים שווי גבוה עוד יותר. כך למשל, ביישוב רבבה שווי הקרקע עומד על כ-2.5 מיליון שקל לדונם. באריאל שווי הקרקע עומד על כ-300 אלף שקל לדונם, באלפי מנשה 670 אלף שקל לדונם ובשערי תקווה על 3.3 מיליון שקלים לדונם. בישובים כמו גבעת זאב שווי דונם קרקע עומד על כ-2 מיליון שקלים בממוצע ובאפרת על כ-1.3 מיליון שקל בממוצע לדונם. המחירים האלה נכונים לשנת 2014, כשיו"ש נחשב לאזור במעמד לא ברור ורבים מהישראלים חוששים לגור בו. ברור שהחלת הריבונות תסמן לו עתיד חדש ותזניק את המחירים.

עתודות בנייה בכל יו"ש ואיתן הרבה כסף, אבל המדינה לא קוטפת אותו

אך גם אם לא, במונחים של היום, הפשרת הבנייה ופתיחת שוק הקרקעות שם לבנייה לפי ביקושים רגילים, תכניס לקופת המדינה עשרות מיליארדי שקלים! בכל אחד מעשרות היישובים הקיימים יש עתודות קרקע לבנייה של אלפי דונמים – זאת עוד לפני שניגש להקים יישובים חדשים. במילים פשוטות, הכסף הגדול מונח שם על הקרקע ומחכה למושיע והמדינה ממאנת לאסוף אותו. ממש כך.

המחירים שבדקנו בעבודה המדוברת נוגעים לדונם קרקע לבנייה של בתים צמודי קרקע. אך כמובן שהמספרים הרבה יותר גדולים כשמדברים על תב"ע הכוללת חלוקה אחרת – כמו בניינים ואזורי תעשייה ומסחר. ובכל מקרה, מקור הכסף לקופת המדינה אינו רק ממכירת הקרקעות – הוא ינבע מההשקעה של התושבים החדשים בפיתוח ומהמינוף שברכישת הדירות והבתים שם. נדל"ן הוא מנוע צמיחה חשוב לכל שוק, מכיוון שבעלי הנכסים מגייסים את כספם ממשכנתאות (כספים עתידיים) ולמעשה מתחייבים ליצור הכנסה. גם כשהם מייצרים את ההכנסה רבים מהם ממשכנים את בתיהם כדי לגייס כספים חדשים לצורך השקעות ריאליות והשקעות הון. כך משקים מתפתחים בעולם.
הבנק העולמי גילה שהסיבה המרכזית לאי פיתוחן של מדינות נחשלות נובע מבעיית רישום המקרקעין. במקומות בהם הנדל"ן לא נרשם על שם התושבים, הם לא יכולים ליטול משכנתאות והלוואות, לא יכולים למנף את השקעתם, אין להם מוטיבציה להשביח אותה ואין להם יכולת לסחור בנכסיהם. זהו בערך המצב בעשורים האחרונים של ערביי יו"ש והוא לא חייב להימשך כך. 

אם לא נטפל במצוקת ערביי יו"ש כריבון המצוקה הזו תזלוג אלינו

להחלת הריבונות יש משמעויות רבות נוספות מבחינה כלכלית שעשויות להזניק את הכלכלה הישראלית ולאפשר לה להתמודד גם עם אתגרים של שיפור רמת החיים של התושבים הערבים ביו"ש. אני סבור שזו מטרה ראויה, כי רק אם נבין שהחלת הריבונות היא צעד טוב לכל הצדדים ונכוון לכך, המהלך הזה יהיה אפשרי ויישא פירות. אין לנו אינטרס להיות אחראים על עוני ומצוקה של ערביים ביו"ש ואין לזה שום צידוק מוסרי. כל עוד אנחנו לא מחילים את הריבונות על חבל הארץ הזה אנחנו מתנהגים ככובשים בפועל. רק החלת הריבונות תסיים את הכיבוש, כי הרי שום פתרון אחר הוא לא מעשי ולא ישים קץ למצוקה של ערביי האזור והרי אין שום אפשרות שמצוקתם תישאר בשטחם ולא תזלוג לפתחנו. 

ההיבט הכלכלי של סוגיית החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון מחייב הסתכלות ללא משוא פנים - מה שכלכלנים מכנים "התועלת המצרפית" לכל הנוגעים לדבר. אחרי 46 שנות הססנות הגיע הזמן שנכיר במחדל – ההמתנה שהפכה לאי עשייה פושעת – וניקח אחריות על האדמה ועל האנשים שחיים עליה. 

ההסתכלות האינסטינקטיבית שלנו היא על התועלת שתצמח לנו מכל בחירה, כמו גם ההסתכלות הערבית שמחפשת את התועלת המרבית שתצמח לה מכל בחירה וויתור. אלא שבינתיים, במשך 46 שנים שני הצדדים מפסידים. שטחי יו"ש מהווים כרבע משטחי ישראל המוכרים כעת בחוק. מרבית שטחי יו"ש נמצאים בין חדרה לגדרה – אזור שיא הביקוש לקרקעות בארץ. אלא שהקרקעות האלה תלויות ומחכות להחלטה שלא מגיעה ולא תגיע במצב עניינים רגיל. בינתיים מחיר אי ההכרעה מתבטא באי ניצול קרקע יקרה ובפגיעה בתושבי המקום – ולא רק בהם.

מסיבות היסטוריות, כפי שקורה במזרח התיכון, פיתחנו קיבעון מחשבתי בסוגיית יו"ש שהביא אותנו לחשוב שעלינו להכריע בינינו לבין עצמנו אם יו"ש הוא שטח מדינת ישראל, או לא. השמאל תפס את עמדת הערבים לפיה יש לכונן באזור זה מדינה חדשה שמעולם לא הייתה. השמאל הצליח להנחיל טרמינולוגיה לפיה בעולם, ואפילו רבים בארץ, סבורים שאזור זה נכבש מדי אותה מדינה שלא הייתה ולא נבראה ולכן, כביכול, אין לישראל זכות מוסרית להחיל ריבונות על אזור זה.

הימין לעומת זאת, כמובן בהכללה, רואה באזור זה חלק ממדינת ישראל ההיסטורית וקושר לעניין מורשת אבות וכדומה. הוויכוח הזה בעל שורשים עמוקים היונקים מתפיסות שונות של הלאומיות, הדת והעם. לפיכך הוא לא עומד להיות מוכרע גם ב-46 השנים הבאות.

לא רק תושבי ישראל "מוטרדים" מהסוגיה הזו, אלא העולם הערבי בכלל ואולי אף העולם כולו, אלא שמי שסובל מהמצב הוא הערבים והיהודים שחיים שם. על הערבים נגזר עוני קשה בשעה שהם דרושים כעובדים לבניית הארץ – לתעשייה, לבנייה, לחקלאות. שני הצדדים מפסידים הון מאבדן ערך הקרקעות, ממחסור בעובדים בצד אחד ומאבטלה קשה בצד השני.

הימין והשמאל יכולים להיות מלוכדים בשאיפת הריבונות שתטיב עם התושבים, יהודים וערבים

אם נהיה מסוגלים לצאת מהקיבעון הזה, אפילו אם נאמר לעצמנו שייתכן שבעתיד הסוגיה הזו תוכרע בדרך כלשהי – אפילו יחליטו הדורות הבאים על הקמת מדינה זרה באזור – אך בינתיים ישראל היא המדינה היחידה שיכולה לקחת אחריות על האדמות והתושבים ולהיטיב את מצבם.

בעולם הצליחו לייצר פתרונות שונים ומשונים שאנחנו כלל לא חושבים עליהם. כך למשל בחבל ארץ בצפון אירופה – לפלנד – 3 מדינות לקחו אחריות על התושבים והאדמות והחליטו כחלק מפתרון יצירתי להעניק 3 אזרחויות שונות לכל תושב. האין זה בעייתי? בוודאי שכן, אבל זו המציאות. הגיע הזמן שנפסיק לחפש פתרונות מושלמים והרמטיים – כאלה שלא מותירים שום סימן שאלה. הגיע הזמן שנבין את המחיר שמשלמים תושבי המקום, את המחיר שמשלמת מדינת ישראל כולה על היעדר ההחלטה. 

בהקשר הזה אנחנו מדברים על כיבוש במובן של השתלטות עוינת על קרקע, אך בהקשר קולינרי אנחנו משתמשים בכיבוש כאחזקה ללא מעש בתחמיץ ירקות, שהזמן מתסיס אותו. במובן הזה אנחנו בהחלט כובשים את השטח – מסירים את ידינו ממנו ומניחים למצב – לאנשים – לתסוס, להחמיץ, שלא לומר להירקב.

אם רק נביט בסוגיה במבט כלכלי גרידא נבין שהחלת הריבונות מחויבת המציאות – היא הפתרון היחיד שיעניק רמת חיים טובה יותר לערבים וליהודים כאחד. החלת הריבונות צריכה להיעשות מתוך התחשבות וכיבוד התושבים שם. התפיסה, אם היא קיימת, שרמת חיים נמוכה של התושבים הערבים תשכנע אותם למצוא אלטרנטיבות טובות יותר במבחר המדינות הערביות, בעיקר בירדן, לא עומדת במבחן המציאות. גם אם נתאמץ לעשות מעשה בלתי אנושי שכזה לא נצליח להתחרות ברוע של המשטרים במדינות ערב ולכן האפשרות הזו לא באמת קיימת. בסופו של דבר, תפיסה נחושה של ישראל תביא אט אט להכרה שנצח ישראל לא ישקר ושום הלכי רוח מדיניים ופוליטיים לא יזיזו אותנו מכאן. 

ערביי האזור יוכלו להשתלב בחיי המדינה ולחיות בה בטוב, אם רק יכירו בעובדה שמדובר במדינה יהודית. אם הזהות הלאומית חשובה למי מהם הוא יצטרך למצוא מדינה אחרת, כפי שיהודים במדינות העולם אינם שואפים להקמת מדינה יהודית בארה"ב, בקנדה, או בכל מקום אחר ואת ההוויה היהודית אפשר לחוות במלואה רק במדינת ישראל.

(המאמר הובא בגיליון 3 של 'ריבונות')