השעה הייתה שתיים אחר חצות כאשר קבוצת נשים וילדים עלו על משאית בדרך לחידוש הישוב היהודי בעיר האבות. יהודית קצובר מספרת. 43 שנים ללילה ההיסטורי.
לקראת יום שחרור ירושלים, יו"ש והגולן שוחחנו עם מספר דמויות מפתח בהתיישבות, העלינו זיכרונות מימי בראשית ותהינו עד כמה העסיק חזון הריבונות את חלוצי יו"ש בימים ההם, ימי הצעדים הראשונים של ההתיישבות.
יהודית קצובר
יהודית קצובר, מראשי תנועת הריבונות הגיעה להתיישבות כמעט בעל כורחה, אך מהר מאוד התחברה לאידאולוגיה לחזון ולמעש. בשיחה עם 'ריבונות' היא נזכרת במבצע החשאי בו בלילה אביבי אחד של ניסן תשכ"ט התגנבה קבוצת נשים וילדים לתוככי בית הדסה שבלב חברון והחלה את מה שלימים היה ליישוב היהודי המתחדש בעיר.
הממשלה אז סירבה לאפשר את אכלוסה של שכונה שלמה בקריית ארבע. מאמציהם של קברניטי הישוב לבטל את ההקפאה לא נשא פרי והמבוי הסתום הוביל את ההנהגה לחשוב על מהלך חדש ופורץ דרך.
"בבוקר אביבי אחד של ניסן פונה אליי הרב לוינגר זצ"ל וסיפר על מבצע מתוכנן להיכנס לבית הדסה. שאלתי במה מדובר. הוא אמר שזה יהיה בלילה, שאתכונן עם קצת ביגוד, שאחכה להנחיות ולא ברור עד מתי תהיה השהייה שם".
קצובר השיבה לרב לוינגר שתיתן לו תשובה בהקדם אם היא בפנים או לא, ויצאה להיוועץ עם שניים, עם אמה ועם בעלה. "התייעצתי עם אמי, בוגרת אושוויץ. שאלתי אותה מה דעתה על כניסה לחברון העתיקה, ולשמחתי היא אמרה שזה יהיה פנטסטי, תשובה הולמת לקראת יום השואה המתקרב. אמי הייתה אישה מיושבת ומחושבת ולא מהתומכים האוטומטיים בקפיצות והדילוגים על הגבעות, ומשום כך האמירה המעודדת שלה וההגדרה שלה את המהלך כמענה לשואה היו בעיניי משמעותיים ביותר.
בעלה של קצובר, צבי, שמע על הרעיון והודיע שגם הוא בתמונה, ומכיוון שהתכנית היא כניסה של נשים וילדים הרי שהוא מתנדב להישאר בבית עם הילדים הקטנים.
"לקחתי איתי שניים מהילדים שהיו גדולים יותר ובשתיים בלילה התכנסנו במקום הכינוס הרגיל, ברחבה שליד הסופרמרקט בקריה, שם חיכתה משאית עם הקמב"צים זמביש ודומפה. עלינו למשאית, הנשים והילדים. היינו כבר למודי מאבקים, כניסות ויציאות, אבל סמכנו על המנהיגות של הרב לוינגר כאיש חזון ומעשה".
ממשיכה קצובר ומתארת את אירועי אותו לילה גורלי: "הגענו לקסבה של חברון, המשאית עוצרת, מעלים סולם מגב המשאית אל תוך החצר של בית הדסה. ידענו שלמעלה יש שמירה של חיילים והתבקשנו לשמור על שקט. היה ממש נס ששום ציוץ משום תינוק או ילד לא נשמע. נכנסנו לבניין בלי שאיש שומע, התחלנו לנקות את הבניין שהיה מוזנח מאוד. מדובר בבניין ששימש כמרפאה שאותה הקימו נשות הדסה לטובת התושבים היהודים והערבים גם יחד, מה שלא הועיל בפרעות תרפ"ט, כאשר הפורעים רצחו התעללו וטבחו אז ברוקח ובני משפחתו שביתם סמוך למבנה המרפאה. גיששנו בחושך. עד כה הכרנו רק את הקומה העליונה של המבנה. הכול היה מלא אבק. במשך שנים רבות לא נכנסו לשם לא יהודים ולא ערבים. אמרתי לעצמי שזה נראה כמו נחיתת האדם על הירח, כל צעד מרים ענן אבק...".
הנשים והילדים מתמקמות במבנה בשקט מופתי, עבור הילדים מצאו פינות בהן יוכלו לישון עד הבוקר המתקרב ובאור ראשון התגלתה הנוכחות היהודית במבנה לעיני החיילים המשתאים. "הם שאלו איך נכנסנו, סיפרנו להם. הם היו מאוד ידידותיים. חלפו כמה שעות ולמקום הגיע האוגדונר, פואד בן אליעזר ז"ל. הוא עשה רשימה של שמות כל מי שנמצא במבנה והודיע שמי שנמצא בבניין יישאר אבל אף אחד לא נכנס יותר".
ליל הכניסה למבנה נבחר להיות הלילה שבין רביעי לחמישי "מתוך כוונה ותקווה להישאר במקום לפחות עד שבת ומתוך אמונה שאם נעבור שם שבת תהיה לנו כבר חזקה על המקום. הרעיון להכניס דווקא נשים נבע מכך שראש הממשלה היה בגין ושיערנו שההדר הבית"רי שלו יביא ליחס מיוחד כאשר מדובר בנשים ובילדים שבהם לא נוגעים, ואכן זה עבד".
מהר מאוד מתארגנות הנשים לשבת המתקרבת. השמועה על הכניסה לבית הדסה עושה כנפיים ומגיעה לקריית ארבע, שם מתארגנות משפחות, אוספות ציוד, כלי ניקוי, מזון ומים שמועברים אל הנשים והילדים שבמבנה דרך החלונות, כאשר החיילים שבמקום מקפידים שלא לאפשר לאיש להיכנס פנימה מעבר לאותם שמצויים שם.
במקביל לעבודות ההכנה לשבת פתחו הנשים עבור הילדים מעין בית ספר על מנת להעסיק אותם במהלך היום. עוד יום חלף והשבת נכנסה. תחושת עגמימות התגנבה לנוכח המרחק והנתק משאר בני המשפחות שנותרו בקרייה, אך התחושה הזו התפוגגה מהר מאוד כאשר "בליל שבת. אחרי תפילת ערבית במערה עבר כל הציבור, תושבים מהקריה ותלמידי הישיבה, בדרך ממערת המכפלה אל בית הדסה בשירה אדירה של 'שומרים הפקד לעירך' ו'אשת חיל'. זה היה מרגש בצורה בלתי רגילה ונתן כוחות לכולנו. החיילים שבשערי הבניין שמרו על ההנחיות באדיקות ולא איפשרו לאחד הגברים להיכנס פנימה כדי לערוך קידוש עבור הנשים שבבניין.
קולות השירה והריקודים נשמעו שוב גם אחרי תפילת שחרית, "זו הייתה זריקת חיזוק משמעותית ביותר עבורנו", אומרת קצובר.
השבת חלפה ועם השבוע החדש החלו דיירי הבניין לייצר לעצמם שגרת יומיום בעוד מחוץ לבניים החלו מתקיימות עצרות כחלק מאירועי חודש אייר, חודש העצמאות ויום ירושלים. בעצרות שריתקו אליהן תומכים מכל רחבי הארץ נישאו נאומים תקיפים בהם נדרשה הממשלה לאשר את החזרה לעיר האבות ואל נכסי היהודים שבעיר.
"המצור על המבנה נמשך כמה חודשים. בתקופה הזו היו ילדים שהצליחו לצאת ולהיכנס דרך הסורגים אבל כעיקרון הוקפדה השמירה על הכלל לפיו מי שיצא לא יכול היה לחזור". ובכל זאת היו בקיעים בשמירה על הכלל הנוקשה. על פי היתר מיוחד יכול היה אחד הבעלים להיכנס בשבתות על מנת לערוך קידוש, נערים שהיו צריכים לצאת למבחני בגרות קיבלו אישור מיוחד לצאת ולחזור למבנה וכאשר אחת הנשים כרעה ללדת קיבלה גם היא היתר לצאת ולשוב, לא לפני שנשות המבנה החלו להיערך ללידה במבנה עצמו, "ביקשנו שישלחו לנו 'חבילת לידה', אבל כנראה שמישהו לא שמע טוב ושלחו לנו 'חבילת גלידה'...", נזכרת קצובר ומספרת גם על עכברושי ענק שהסתובבו במבנה באין מפריע, בין ועל התושבים הנצורים. גם מחלות החלו להראות אותותיהן במקום שהיה עדיין רחוק מתנאי היגיינה מינימאליים.
איזרוח המבנה ולמעשה פתיחתה של חברון להתיישבות יהודים התאפשרו לאחר רצח ששת הבחורים שנורו בידי חוליית מחבלים כאשר הגיעו למבנה באחת השבתות יחד עם שאר מתפללי מערת המכפלה לחיזוק המתבצרות וילדיהן.
חזון הריבונות, מודה קצובר, לא היה אז, בימי ראשית ההתיישבות בראש מעייניהם של המתיישבים, אם כי הוא דובר מעת לעת.
"הרב לוינגר הוא שהכניס אותי לחזון, לאידאל ולרעיון שבהם התאהבתי. הוא זה שהוציא אותי מטראומת ההגעה לעיר שבה לא היו מדרכות, לא טלפון ולא שירותי רפואה והכול בוץ מסביב. הגענו לחברון מדימונה כי צבי הבטיח שאם תקום כאן עיר הוא יעלה לגור בה. כשהבטיח זאת לאחיו, בני, לא לקחתי זאת ברצינות, אבל מאוחר יותר הבנתי שהוא היה דווקא כן רציני. לא הבנתי למה צריך לעזוב את העבודה החשובה שלנו בתחום החינוך בדימונה ולעבור לחברון, אבל הוא אמר שלדימונה יגיעו הרבה אחרים, המאבק כעת הוא בחברון. היו וויכוחים, אבל למזלי נכנעתי...", היא אומרת ומתארת את המשבר ממנו הוציא אותה הרב לוינגר ברוחו האידאליסטית.
"הרב לוינגר דיבר על ריבונות, אבל אמר שריבונות היא דרך הבניה. הגישה הזו הייתה נכונה בהחלט לזמנה. הרב לוינגר הסביר שאי אפשר לעשות הסברה על משהו תיאורטי. כשאתה בונה אתה יכול גם להסביר שנבנה כאן ישוב וארץ ישראל נבנית. היום אנחנו במצב שביהודה ושומרון ובירושלים שמעבר לקו הירוק יש כבר 750 אלף יהודים, וזו אכן השעה להבהיר את הדברים ו"לסגור את העניינים סופית" גם כלפי עצמנו וגם כלפי העולם. כשאנחנו מגמגמים אין סיבה שלא יתקפו אותנו".
"זו הסיבה שיחד עם נדיה מטר יצאנו להוביל את רעיון הריבונות. הצלחנו להחדיר את הנושא לתודעה הציבורית בישראל, אבל הוא עדיין לא עבר לפן המעשי-מדיני. לשם כך אנחנו זקוקים לתמיכה מעשית ורוחנית מכל אחד ואחד בישראל".