"בשלב זה אנו מקיימים את מצוות ישוב הארץ ביהודה ושומרון באופן חלקי, שכן עדיין לא הוחלה הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון"
אמרו חכמים על מצוות ישוב הארץ שהיא "שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג). משום שעתיד האומה וגילוי התורה תלוי בה, שכל מצוות התורה ניתנו כדי שנקיימן בארץ, ועל ידי כך יתקיימו דברי הנבואה (ישעיהו ב, ב-ד): "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
היסוד להגשמת היעוד הגדול מתחיל במצוות ישוב הארץ, שעניינה הוא כיבוש הארץ ויישובה על ידי עם ישראל. והמצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל להשתתף בכיבוש הארץ, לגור בארץ ולהשתתף בישובה. וכך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות מצווה ד): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ...".
מתוך המצווה הכללית נמשכת מצווה לכל יחיד ויחיד לעשות ככל יכולתו למען קיום המצווה הכללית. ואף בעת שהארץ היתה תחת שלטון נכרי ולא היה בידינו כוח צבאי לכבוש את הארץ וליישבה, היתה מצווה לכל יחיד ויחיד לעשות כמיטב יכולתו לעלות לארץ ולגור בה. מפני שישיבתו בארץ סייעה לשמירת הזיקה שבין ישראל לארצו במשך שנות הגלות הארוכות, ושימשה בסיס להרחבת ההתיישבות לקראת ריבונות ישראלית.
ביום ה' באייר, חמשת אלפים תש"ח למניין שאנו מונים לבריאת העולם, בעת הכרזת המדינה והחלת הריבונות על חלקים מארץ ישראל, זכה עם ישראל אחר אלפיים שנות גלות לחזור ולקיים את מצוות ישוב הארץ. וכן מצינו שתקנו חכמים, שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" ויקרע את בגדו. והכלל הוא, שאפילו אם רוב תושבי אותן הערים הם יהודים, כל זמן שהשלטון ביד גויים, הרי הן נחשבות חריבות, וקורעים על ראייתן. ואם היו תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אין הן נחשבות חריבות, ואין קורעים על ראייתן (בית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"ב תקסא, ב). הרי שריבונות ישראל היא שמוציאה את הארץ מחורבנה ומתחילה את תהליך ישובה ובנייתה.
מיוחדת במינה היא מצוות ישוב הארץ, שהיה היחידה מבין כל המצוות שכדי לקיימה צריך להיות מוכנים למסור את הנפש. שכן ידוע שכל מצוות התורה נדחות מפני פיקוח נפש, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה". דרשו חכמים (יומא פה, ב): "וחי בהם ולא שימות בהם". ורק שלוש עבירות ישנן, שאם נתנו בפני אדם שתי אפשרויות, לעבור על אחת מהן או להיהרג - ייהרג ולא ויעבור, והן: שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. אולם כל זה רק במצב של אין ברירה, אבל אין מצווה לאדם להיהרג כדי שלא לעבור על העבירות החמורות הללו, ואם יש ביכולתו להימלט כדי שלא להגיע למצב שבו יעמידו בפניו את השאלה הנוראה, עבור או תיהרג, עליו לברוח מהסכנה ולהימנע ממסירות נפש.
ורק למען קיום מצוות ישוב הארץ, נצטווינו להיות מוכנים למסור את הנפש, שכן מעצם זה שהתורה ציוותה אותנו לכבוש את הארץ למדנו שיש לסכן נפשות כדי לקיימה, שאין מלחמה ללא אבדות, ובוודאי לא התכוונה התורה שנסמוך על הנס. אלא שמצוות ישוב הארץ שהיא מצווה כלל ישראלית, מחייבת מסירות נפש ממש (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן קמג, אגרות ראי"ה ח"ג תתקמד). וכך נהג עם ישראל בכיבוש הארץ בימי יהושע ובימי דוד, וכן בעת הקמת בית המקדש השני ולאחר מכן בתקופת מלכות בית חשמונאי. אמנם ברור שגם מצוות ישוב הארץ צריכה להתקיים באופן רציונאלי, וגם עליה חל הכלל 'וחי בהם' ולא שימות בהם, אלא שהואיל והמצווה היא כללית, גם החשבון הוא של כלל האומה ולא של חיילים פרטיים. ולכן, במצב שישנה סבירות גבוהה שלא נצליח במלחמה, ועוד חס וחלילה אנו עלולים להפסיד את הנחלות שכבר בידינו וחיי האומה כולה יהיו מוטלים על המאזניים, במצב כזה אין מצווה לפתוח במלחמה לכיבוש הארץ. התורה היא תורת חיים ולא תורה שמצווה לקיים מלחמת התאבדות. אבל כאשר ישנה סבירות גבוהה שננצח, אע"פ שוודאי הוא שכמה מאתנו יאבדו את חייהם, מצווים אנו לכבוש את הארץ, ולכל הפחות לשמור על מה שכבר בידינו.
ראוי לציין, שכל עם שאינו מוכן להילחם במסירות נפש על ארצו, סופו שייכבש, ובניו ובנותיו יהיו למשיסה. לפיכך המצווה להילחם על ארץ ישראל במסירות נפש תואמת בדרך כלל את השיקולים של הצלת חיי אדם. כך שהנלחם על הגנת גבולות ישראל מקיים שתי מצוות, ישוב הארץ והגנת ישראל.
אשרי המתנחלים ביהודה ושומרון, שבשם כלל ישראל פועלים להרחבת והעמקת קיום מצוות ישוב הארץ בלב ארצנו הקדושה. כל יהודי ויהודי שעובר לגור ביהודה ושומרון מקרב אותנו אל השלב שבו נזכה לריבונות והתיישבות מלאה. בשלב זה אנו מקיימים את מצוות ישוב הארץ ביהודה ושומרון באופן חלקי, שכן עדיין לא הוחלה הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, ועדיין שטחים רבים מיושבים על ידי אנשים שכופרים ולוחמים נגד זכותו של עם ישראל על ארצו. אבל כיוון שהמקום נשלט על ידי צה"ל והישובים הוקמו בשם מדינת ישראל, יש בקיום הישובים מידה רבה של קיום מצוות ישוב הארץ הכללית. כדי שנזכה לקיום המצווה באופן מלא, חובה קדושה על כל אחד מאיתנו לעשות ככל יכולתו כדי שמדינת ישראל בשם העם היהודי תחיל את ריבונותה המלאה על יהודה ושומרון, והישובים יגדלו ויתפתחו.
נתחזק אנחנו בהרחבת הישובים ותביעת הריבונות וה' יעזור בעדנו, ומהרה יתקיימו בנו דברי הנביא (יחזקאל לו, לד-לח): "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם, כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר ה' אלוהים עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת, מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".