לוחם הלח"י עזרא יכין שוחח עם נוער הריבונות על עוז וגבורה, על רוחו המיוחדת של העם, על ההתמודדות מול אויבי העם היהודי מימי המחתרות ועד ימינו אלה.
עוצמתה של הרוח היהודית מול כל אויב עמדה במוקד שיחתו המרתקת של לוחם הלח"י עזרא יכין עם חברי נוער הריבונות בסמינריון חנוכה תשפ"ו בו השתתפו עשרות בני נוער מכל רחבי הארץ.
את דבריו פתח עזרא יכין בן ה-97 בילדותו ובמסרים והלקחים שהפנים כאשר שוב ושוב שמע על מעשי הרצח והטבח שביצעו הערבים ביהודים, ומתוך כך מילדות שאף להיאבק למען העם נגד האויב הערבי ועוזרו האנגלי.
יכין סיפר בקצרה על פעולותיהן הצבאיות של מחתרות הלח"י והאצ"ל שהעמידו את הבריטים ללא תשובה לשאלת מקור כוחו של העם היהודי שמצליח לעשות להם את מה שלא עשו עמים רבים, חזקים וגדולים פי כמה ונכבשו על ידי הצבא הבריטי. סיסמת הלח"י הייתה אז "מוות לאויב חירות לישראל", וברוח זו, אומר יכין בהרצאותיו בפני חיילי צה"ל, הסיסמא הנדרשת היא "מוות לאויב, שלום על ישראל". זו לדבריו הדרך היחידה לשלום מול האויב.
יכין המשיך ותיאר את המאבק בבריטים שתלו ועינו יהודים בתקווה להכריע את העם היהודי לאחר הכרעות הרואיות מול ההודים, היפנים, הגרמנים, האירים ועמים רבים אחרים, והנה דווקא מול הקומץ שרובם היו בני נוער. "הם לא הבינו שלכוח היהודי יש מרכיב שאין לשום אומה בעולם. חשוב מאוד שיהיה נשק ולא היה לנו נשק, חשוב להתאמן ולא היו לנו תנאים להתאמן מחשש מהלשנות, אבל היה בנו מה שלא היה לאף אחד, הרוח היהודית, רוח הרצון להביא חירות לעם ישראל. עם הרוח הזו לחמנו ופוצצנו", מספר יכין המתאר את העינויים שעבר חברו הטוב ביותר בן ה-16, עינויים שהביאו למותו בעוד הוא שומר על שתיקה ואינו מספר על חבריו למחתרת.
רוחם של הלוחמים הביאה לייאושם של האנגלים עד שאלה נאלצו לעזוב את ארץ ישראל, אך לא לפני שציידו את הערבים בנשק, מה שחיזק את רוחם של הערבים ששאפו להשלים את שעשה היטלר באירופה.
בהמשך דבריו מבקר עזרא יכין את ממשלות השמאל והימין שאחזו בדרך הבריחה מהאויב, אם בהסכמי אוסלו ואם בהסכמי וואי, במקום להבין שנחש שבורחים ממנו יכיש מחר, אם לא את הבורח הרי שאת ילדיו.
יכין מספר על ריקודי השמחה של יהודי ארץ ישראל עם התקבל ההחלטה על חלוקת הארץ, החלטה שלא הייתה אלא הצעה בשלב זה, וגם אם הייתה מתקיים לא הייתה מותירה בידי העם היהודי אלא נתחים קטנים מארצו ההיסטורית ומחוץ למדינה היהודית כל ערש ההיסטוריה והתרבות של העם, כולל ירושלים. על מה רוקדים? הוא תוהה על אותם ימי שמחה ברחובות.
ממשיך עזרא יכין ומתאר את הפרעות שבוצעו ביהודי גוש עציון, את ההתעללויות בגופותיהם של הלוחמים שנפלו, את צליפות הירי הערבי לעבר תושביה של ירושלים, נשים זקנים וטף, כאשר מנגד חצי שנה בטרם צאתם את הארץ העבירו האנגלים את הנשק שלקחו מידי היהודים לידיהם של הערבים. מתוך כך מספר יכין על פעולות הנקם אליהם יצאו יהודי ארץ ישראל על מנת להכות ולהרתיע את האויב הבריטי שהפיל חללים יהודים רבים.
לאורך כל התקופה שוב ושוב ניצל עזרא יכין ממוות, וגם על כך הוא מספר בקצרה. עוד הוא מספר על השמועות חזרות השחר שהופצו ולפיהן הלוחמים היהודים מתעללים ומתעמרים באוכלוסייה הערבית, מה שהוביל לבריחה המונית של ערביי הארץ מיישוביהם, מתוך מחשבה שהלוחמים היהודים יבצעו בהם את מה שהם היו מבצעים ביהודים, אם רק היו מנצחים. "מאז הערבים קוראים לזה 'הנכבה'".
יכין מספר על התשובה השלילית שקיבל הלח"י כאשר הציע להגנה ולאצ"ל לחבור ללחימה שתשחרר את העיר העתיקה, ומכאן עבר הלאה לרגע בו שמע, תוך כדי קרבות קשים מבית לבית, על הכרזתו של בן גוריון על הקמת מדינה בניגוד לעמדת האמריקאים. יכין מספר על הלחצים הפוליטיים והפנימיים שהופעלו על בן גוריון בדרישה שלא להכריז על הקמת מדינה "אבל הוא התעלה על הכול והכריז. הודות להכרזה הזו אנחנו סולחים לו על כל מה שעשה לנו בעבר", אומר עזרא יכין הממשיך ומתאר את הלחימה שנעצרה רק כאשר אזלה התחמושת, לחימה בה נפצעו רבים וארבעה לוחמים נפלו.
לאחר מכן, שעות בטרם כניסת הפסקת האש לתוקף, התקבלה החלטה משותפת לארגונים לכבוש את העיר העתיקה, אך דקות לפני השעה שנקבעה, 23:00, הוחלט לדחות את הפעולה לבקשת ההגנה. דחייה רדפה דחייה תוך שהכוחות הנערכים בשטח מופגזים ללא הרף. באירוע זה נפצע עזרא יכין עצמו בעינו שהתעוורה ובפגיעת רסיס פגז בראשו. הוא הובהל לניתוח אך לא הייתה אפשרות לבצע את הניתוח בראשו בהרדמה. את עיניו כיסו על מנת שלא יראה את הטיפול, אבל את הקולות שמע ואת התחושות חש. ברגעים אלה, הוא מספר, חש שהוא מתייצב בפני הקב"ה ובקשתו היחידה היא לשמוע שירושלים שוחררה.
דו"ח הניתוח אותו תיעד יכין במהדורה האחרונה של ספרו, כלל תיאור קשה של הנוזל מהמוח ומעמוד השדרה שזלג לאורך כ-25 שעות עד תום הניתוח, ושל חלקי המוח שהוצאו במהלך הניתוח הקשה, ועם זאת בדרך נס נותר חי, כאמור לא בפעם הראשונה.
בהתרגשות גדולה מתאר עזרא יכין את מלחמת ששת הימים והישגיה ביהודה ושומרון, ברמת הגולן ובירושלים. מכאן עבר לספר על מאורעות המלחמה האחרונה בה נלחם בנו עד שנפצע מכדור שפגע בקרסולו, ובשל החומר הרפואי שנעשה בו שימוש, חומר שלא היה מותאם עבורו, מת מוות קליני ממנו התעורר, התחזק ולאחר שהחל שוב לדרוך על רגלו חזר ללחימה בג'באליה ובלבנון. "לא מזמן הוא השתחרר והוא מחכה שיקראו לו שוב...".
"אסור לתת לרשעים האלה לחיות אחרי מה שהם ביצעו בנו", הוא משחזר את דבריו כשראה את חניון כלי הרכב השרופים בעוטף עזה. דבריו אלה הגיעו עד לאל ג'זירה והוצגו כקריאה להשמדת עם שיוצאת מפיו של מי שהשתתף בטבח דיר יאסין. "קיבלתי איומים מכל מדינות ערב, בעיקר מטורקיה", הוא מספר ומוסיף: "שיתפוצצו...".
בעיני יכין מועד הטבח אינו מקרי. יום שמחת תורה רומז לכך שהאירוע כולו אירע מאחר ועם ישראל לא האזין לאמור בפרשת האזינו, זלזל בתורה ובאמור בה, ו"אני אקניאם בלא עם". עוד הוא מוסיף ומסכם בהדרכתו של משה רבנו טרם מותו "ואתה על במותימו תדרוך". פסוקים אלה מתממשים על ידי צה"ל, אומר עזרא יכין, "הצבא שלנו הוא הגאווה של עם ישראל ואני גאה להמשיך לשרת בצה"ל גם בגילי. צה"ל הוא החרב שלנו. כשצה"ל יעשה מה שצריך ה' יעזור לנו".
"ביום אחד של המלחמה הזו התגלו יותר גיבורים מכל המלחמות", אומר עזרא יכין ומביע ביטחון מלא בגבורתו של הדור הנוכחי הבא לידי ביטוי ברוחו של הצבא, ברוחם של הנוער העולה ומתיישב בגבעות וברחו של העם העומד בגאון מול מבקשי רעתו בזירה המדינית.