כדי לחולל מהפכה ולייהד את הגליל והנגב דרושה תפיסה תכנונית חדשה וכוללת. מתכנן הערים, האדריכל יורם גינזבורג, מספר על הטרגדיה היהודית בארץ ישראל, על האפליה המסוכנת ועל הדרך לצאת מהן.
ייהוד הגליל והנגב מדובר בתקופה האחרונה לא מעט. הנתונים הדמוגרפיים והלאומנות הערבית התוססת באזורים אלה מחדשים את השיח שאיפיין את ימיה הראשונים של הציונות המעשית. השרים סמוטריץ' וסטרוק נערכים עם תכנית סדורה להמשיך את המהפכה שביצעו ביהודה ושומרון גם צפונה ודרומה, אולם נראה שכדי שהדברים יתממשו דרוש שינוי תודעתי עמוק בהנהגה ובפקידות הישראלית.
האדריכל יורם גינזבורג, מתכנן ערים ויו"ר תנועת 'הסנה הבוער' הפועלת לחזון ישראלי מקיף בתקופת הבית השלישי, מנתח את פריסת האוכלוסייה הישראלית הנוכחית כאבסורד היסטורי של ממש. בעיניו מדובר בשחזור גזירות תחום המושב שהגבילו את התחום המותר למגורי יהודים במזרח אירופה לאורך כ-120 שנים, עד פברואר 1917, אלא שאם הגטו היהודי ההוא, שאמנם היה רחב ממדים אך מוגבל ומתוחם, נגזר על ידי קתרינה הגדולה, ואם גטאות מאוחרים יותר נגזרו על היהודים על ידי שלטונות זרים כמו השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי, הרי שגזירת תחום המושב המודרנית נובעת ממדיניותן של ממשלות ישראל לדורותיהן. שינוי יחייב תפנית תודעתית של ממש.
"בתחום המושב ההיסטורי חיו חמישה מיליון איש ושם נולדו כל סיפורי העיירות של שלום עליכם וי.ל. פרץ. מדובר בתחום גדול, אבל רק בו הותר ליהודים לחיות", מזכיר גינזבורג ועובר מיד למתרחש כעת בארץ ישראל: "בעזה לא מאפשרים ליהודים לחיות, ביהודה ושומרון רק עם מגבלות קשות, בנגב ובגליל יש 15 אחוזים בלבד של יהודים, והמשמעות המעשית היא שהשטח שבו אנחנו יכולים לחיות הוא תחום שפלת החוף".
גינזבורג לא מקבל את הניסיון להבדיל בין השניים ולקבוע שאז הדברים היו בכפייה והיום מרצונו החופשי של כל אזרח. לדבריו, מדובר במדיניות מגמתית מכוונת של המערכות הפקידותיות הקובעות בישראל. "רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לא מקצה קרקעות ליהודים ולא מאפשרת ליהודים להגדיל את היישובים הקיימים בנגב ובגליל, או שהיא מטילה מחירים גבוהים על אדמה, כך שיהודים לא יכולים להרשות לעצמם רכישה. קח כדוגמה את הכפר מנדא, שם יכול ערבי לרכוש חצי דונם בשמונים עד מאה אלף שקלים, כאשר קרקע דומה בגודלה ובמצבה ביודפת תעלה ליהודי לפני פיתוח בין מיליון למיליון וחצי שקלים".
ממשיך גינזבורג ומתאר את מפת התכנון של רמ"י ומשרד הפנים ככזו "שיוצרת חיץ פנימי בין ההתיישבות הכפרית הערבית להתיישבות העירונית היהודית. כך קורה שלא מקימים ערים חדשות עם בנייה לגובה עבור ערבים, אבל מאפשרים להם בנייה נמוכה, דלילה וכזו שכובשת שטחים אדירים בכפרים. מתרצים את זה בתרבות הערבית ובמה שמוגדר כאפליה מתקנת, אבל בשורה התחתונה יוצרים כאן אפליה הרסנית כאשר מנגד את הישוב היהודי מצמצמים כמו במבצרים הצלבניים בערים צפופות שבנויות לגובה".
המגמה הזו מקבלת תאוצה עם מדיניות ההתחדשות העירונית. "בירושלים לא ניתן להתפרס דרומה צפונה או מזרחה ולכן בונים לגובה מגדלים של שלושים וארבעים קומות. ברצועה הצרה שבין נהריה לאשקלון חיים היום כשבעים אחוזים מתושבי ישראל", אומר גינזבורג ומזכיר כי הרצועה הצרה הזו הייתה בהיסטוריה של ארץ ישראל ברובה נחלתם של הפלשתים. "זו טרגדיה היסטורית של היפוך יוצרות. ממלכת יהודה לא ישבה על חוף הים אלא בהרים, וכעת הערבים הם שיושבים במקום שבו ממלכת ישראל הייתה בו מאות שנים, ואנחנו יושבים במקום שבו ישבו פלישתים. המדיניות הישראלית מאלצת את היהודים לשבת במצודות מול השטח הפתוח של גב ההר שבו נמצאים הערבים, בגליל, ביהודה ושומרון ובנגב".
בדבריו חוזר גינזבורג לקונגרס הציוני שבו הוצעה אוגנדה כמדינה ליהודים ומזכיר כי "סירבנו אז להצעה הזו כי זו לא ארץ ישראל, אבל התיישבנו במישור החוף שזה כמעט ולא שלנו תוך שאנחנו מוותרים לכאורה על הארץ שבאמת שייכת לנו, יהודה ושומרון. האבסורד מחריף כשאנחנו רואים שאנשי שפלת החוף עוינים את התושבים הקדושים של החוות והיישובים ביהודה ושומרון, ובמקום להודות להם על שהם מחזירים את ארץ ישראל לידי היהודים הם מאשימים אותם בכך שהם מביאים מלחמות. זה גרעין הטרגדיה היהודית בארץ ישראל. עד שנעלה להר וניישם את המדינה היהודית ביהודה ובשומרון לא חזרנו למעשה הביתה".
גינזבורג מתקשה לקבל את המציאות שבה עבור ישראלים רבים רואים את כל אותם אזורים ששוחררו במלחמת ששת הימים ככאלה שנמצאים מעבר להרי החושך וכמקומו של האויב, על אף שלמעשה הם אלה שהשיבו את עם ישראל למחוזותיו ולערש הולדתו כמסופר בתנ"ך על חברון, שכם, בית אל ושילה. "השמאל הישראלי לא מסוגל להודות שהוא זקוק ליהודה ושומרון, כי המשמעות תהיה שזו מדינה יהודית ולא מדינה ישראלית. לכן השמאל הישראלי רואה בהר הבית ובבית המקדש מנוגדים לאתוס היסודי של הציונות הסוציאליסטית".
כמי ששרטט ותכנן יחד עם תנועת הריבונות את תמ"א 100, מציין ומדגיש גינזבורג את האבסורד שבתמ"א 35, תכנית המתאר הישראלית שאינה חוצה את הקו הירוק ומותירה את לב הארץ ולב העם כאזור ללא תכניות עתידיות. "זה קורה בלי להבין שעד הירדן מדובר ביחידת תכנון גיאוגרפית אחת שאינה ניתנת לחלוקה. בניגוד לתמ"א 35, תמ"א 100 מדברת על מיזרוח של ישראל, העלאה של ישראל אל ההר. השרים סמוטריץ' וסטרוק עושים זאת בצורה חכמה על ידי החוות המזכירות את העיקרון שעמד מאחורי בניית יישובי חומה ומגדל. מקימים נקודות שלימים יהפכו ליישובים גדולים, הנקודות יתחברו בקווים וייצרו ביניהם טריטוריה אחת".
בחזונו רואה יורם גינזבורג את ארץ ישראל מחולקת ל-12 מחוזות שבכל אחד ואחד מהם מטרופולין אחד או שניים שבהם מיליון תושבים בכל אחד ומתוכם יסופקו שירותים, תעסוקה ועוד ליישובים שמסביב. לשם כך נדרש מהלך משמעותי של עידוד עליית יהודים מרחבי העולם. גינזבורג מצפה לאיכלוסם של עוד לפחות שמונה מיליון יהודי העולם באותן ערי מטרופולין חדשות שיוקמו על שדרת ההר במחירים מוזלים, ולכל זאת הוא מוסיף צעד מתבקש של עידוד הגירה ערבית, לא רק מיהודה שומרון ועזה אלא גם משאר חלקיה של ארץ ישראל.
"פוליטיקאים כמו סמוטריץ' צריכים להכריז שזו התכנית שלהם, שיקדמו רפורמה שבה מעניקים אדמות בזול ליהודים כדי שיעברו להתגורר בספר. כל בוגר צבא כל בוגר צבא צריך לקבל נחלה בישראל בחינם. אדם שנתן שנים קשות בצבא, יידע שהוא מקבל נחלה בישראל באזורי הביקוש החדשים לאורך גב ההר מאילת ועד קריית שמונה".
הכתבה פורסמה בגיליון 20 של ריבונות