שורש הבעיה שכל כך מטרידה את השמאל הישראלי ההגון, הוא דווקא בהתכחשות ל"אתה בחרתנו".
למרבה הפרדוקס, שורש הבעיה שכל כך מטרידה את השמאל הישראלי ההגון, הוא דווקא בהתכחשות ל"אתה בחרתנו". ייחסנו הלא-תמיד-ראוי לערבים, הוא סימפטום ותוצאה של שכחת עצמנו. חזרתנו לעצמנו, לזהותנו ולתרבותנו הישראלית ההיסטורית – לתודעת "אתה בחרתנו" – היא תנאי לתיקון המצב, והיא כוללת הן את חובת החלת אדנותנו על הארץ כולה והן את החזרה להבנת תפקידנו בין העמים, ומתוך כך להבנת יחסנו לכל אדם, באשר הוא.
"במקום לעסוק במי אנחנו ומה אנחנו רוצים מעצמנו, אנחנו עסוקים בסוגיה המדממת והכאובה של יחסינו לפלשתינים", אמר הסופר חיים באר בראיון ל"שבת", "מקור ראשון" (13.6.14). "גם אני חש תחושה איומה על היחס בעמדנו מול הזולת בקרב הזה שנמשך זה למעלה ממאה שנה, אבל השאלות הדרמטיות הן לא מה יחסנו לאדם הפלשתיני... אלא מה אנחנו רוצים מעצמנו", אמר.
אם רוצים אנו להתייחס למה שבאמת מטריד את השמאל הישראלי, החילוני, ההומני, ההגון – לא זה הפרובוקטיבי, הפוסט-ציוני, אכול-השנאה-העצמית – הרי שדבריו של חיים באר הם נקודת מוצא טובה. ראוי שנקשיב לו.
החברה הישראלית אולי לא אמורה לחוש "תחושה איומה על היחס בעומדנו מול הזולת", אבל כן להיות לפחות מוטרדת מאופן התייחסותנו לערבי המתגורר ביהודה ושומרון ואיננו מורד בנו. גם אם האוכלוסין הערבים המתגוררים בשטח אינם עם, כפי שאנחנו סבורים, הם עדיין בני אדם. ולצערנו לא כולנו מתייחסים אליהם ככאלה.
שורש הבעיה הוא אמנם בחוסר היכולת של החברה הישראלית להכיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. "הוואקום" שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. במובן זה "הפלשתינאים" הם קורבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו.
אבל גם אם הכיבוש של 67 היה באמת שחרור – כפי שאנחנו סבורים – עדיין הוא חייב את החברה הישראלית למדרגה מוסרית למופת ולגדלות נפש לא מצויה. רק הן עשויות היו ליצור הד של ההערכה ויראת כבוד אמיתית של ערביי יהודה ושומרון כלפינו, דבר שהיה חיוני על מנת שישלימו עם המצב ויקבלו את אדנותנו. מיותר לציין שהחברה הישראלית לא התרוממה למדרגת חיים שכזו, וממילא האוכלוסין הערביים ביהודה ושומרון התקוממו כנגדה.
פתרונות טכניים
היום, עשרים שנה אחרי הסכמי אוסלו וכל מה שהתפתח בעקבותיהם ובמיוחד אחרי "צוק איתן", כשהרעיון המופרך של "שתי מדינות" מתחיל לרדת מן הפרק, השאלה מחריפה: כיצד נוכל להמשיך לשלוט באוכלוסין הערבים שביהודה ושומרון.
במצב הבלתי נסבל שנוצר נוטה האדם המערבי לחפש פתרונות פוליטיים לסוגיה. בדיוק כפי שסוגיית הפערים החברתיים גורמת לו לחפש שיטה כלכלית-חברתית טובה יותר – בדרך כלל במנעד שבין קפיטליזם לסוציאליזם – כך גם בסוגיה שלפנינו. השמאל הישראלי הקיצוני, הפוסט-ציוני, מציע את "מדינת כל אזרחיה". השמאל הישראלי העדיין-ציוני, עדיין מציע היפרדות והקמת "מדינה פלשתינית"; הוא בטוח שרק הגדרה עצמית מדינית מלאה תוכל ליצור מצב בו יזכה הערבי לזכויות אדם מלאות וליחס אנושי הולם וראוי. בימין יש המציעים לגרש את הערבים, ובכך לפתור את הבעיה מכל וכל. אחרים מציעים החלת הריבונות הישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון תוך מתן אזרחות מלאה לתושבים הערבים, או לחילופין מעמד של "תושב קבע". בכל מקרה, מדובר בחיפוש פתרון פוליטי, טכני, פורמלי, ביורוקרטי.
אבל המסורת הישראלית המקורית איננה סוברת שפתרון פוליטי כשלעצמו עשוי לתקן את המעוות ואיננה רואה בחסרונו את שורש הבעיה.
באשר לשאלת העוני והפערים החברתיים בחברה האנושית כותב הרב קוק: "הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם. על כן העיקר על פי זה [הוא] בחינוכו המוסרי של המין האנושי, להיטיב את לבו וטבעו על ידי לימוד והדרכה במוסרים ומעשים רבים הגונים, הכוללים חוקי צדק ויושר, עד שטבעו ייעתק מתכונתו הקבועה לבלע ולחבל ולפרוע מוסר, אל דרך ישרה והגונה, ולא במקרים החיצוניים [חלוקה שונה של העושר, אפליה מתקנת, קצבאות, יצירת תנאי חיים שונים, שיטות מדיניות וכדומה] ייוושע האדם תשועה נפשית כי אם במערכה [חינוכית] הפועלת על טבע נפשו פנימה" (עין איה, ברכות ב', פאה ג'. בתוך "צדקה תרומם גוי", הרב צבי ישראל טאו, עמ' ס"א, וראו שם ביאורו הנרחב).
בדיוק כפי שפתרון העוני באנושות לא יבוא באמצעות יצירת שיטות כלכליות חדשניות ומשוכללות יותר, אלא מתוך תיקון האדם עצמו – רעיונותיו, מוסרו, אישיותו, מידותיו וטבעו – כך גם לענייננו. התפיסה הישראלית המקורית גורסת שתיקון הקלקולים בחברה האנושית תלוי, קודם כל, בתיקונו המוסרי של האדם. בנטייה לחיפוש פתרונות טכניים היא רואה בריחה מהאתגר האמיתי.
טעותנו היסודית
האם יש לנו, הציבור האמוני, תשובה רצינית למצוקתו האמיתית של חיים באר? נראה לנו שכן: "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של "אתה בחרתנו"....אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו...ועם שישכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל..." (הרב קוק, אורות, עמ' נ"ה).
הסופר חיים באר מנתק את הקשר שבין הכרת זהותנו – העיסוק "במי אנחנו ומה אנחנו רוצים מעצמנו" – לבין יחסנו לערביי יו"ש, אבל שני הדברים קשורים זה בזה. ייחסנו הלא-תמיד-ראוי לערבים, הוא סימפטום ותוצאה של שכחת עצמנו. חזרתנו לעצמנו, לזהותנו ולתרבותנו הישראלית ההיסטורית – לתודעת "אתה בחרתנו" – היא תנאי לתיקון המצב. לא רק במובן המדיני-פורמלי של החלת ריבונותנו על כל ארץ ישראל – דבר שכשלעצמו מחייב את הכרת זהותנו הישראלית ומתוך כך הכרת זכותנו ובעיקר חובתנו על הארץ – אלא בחזרה להבנת תפקידנו בין העמים, ומתוך כך ליחסנו לכל אדם, באשר הוא. למרבה הפרדוקס, שורש הבעיה שכל כך מטרידה את השמאל הישראלי ההגון, הוא דווקא בהתכחשות ל"אתה בחרתנו".
אהבת כל האדם
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם (הרב קוק, מידות הראיה, עמ' צ"ד)".
"אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה" (הרב קוק, אורות, עמוד קמ"ט). מי שהלאומיות הישראלית גורמת לו שנאה לאדם, באשר הוא, איננו מבין את עומק הווייתה של האומה הישראלית.
את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את אדנותנו עליה ואיננו מורד בה), איננו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כל לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם.
אם מופיעים גם אצלנו חוסר כבוד אנושי ושנאה לערבים, אין זה מתוך דבקותנו בארץ ישראל, באומה הישראלית, בתורתה ובכל שאר האידיאלים שלה, אלא להיפך – מתוך נטישתם. דבקותנו ב"עם ככל העמים", בלאומיות האירופית, החילונית, היא מקור היחס הכושל.
חלק אינטגרלי מהלאומיות האירופית הוא שנאת זרים; מכיוון שאין לה תוכן פנימי עצמי, היא זקוקה לזרים, לאויבים, ל"אחרים", בכדי ליצור את הסולידריות ו"היחד" הלאומי. בצדק כופרת היום אירופה ברעיון הלאומי שלה; היא הכירה בשטחיותו ובאסונות שהוא הביא עליה.
הלאומיות שלנו, לעומת זאת, היא אידיאל מלא תוכן. היא איננה זקוקה לשנאת זרים לשם פרנסתה. נהפוך הוא, כל כולה מיועדת לתיקון האנושות כולה. תחיית האומה הישראלית בארץ ישראל איננה עניין לאומי פרטיקולרי אלא שלב הכרחי בתיקון האדם כולו. "לאומיותנו היא לאומיות-קוסמופוליטית ומתאחדות הן הלאומיות והקוסמופוליטיות בעם הגדול...(הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, א, עמ' י"ז)". אם זקוק מישהו לשנאת זרים לשם הגדרת, ביטוי או פרנסת הלאומיות הישראלית שלו – ויאה דתי או חילוני – "סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה"; אות הוא שגם אהבת ישראל שבו משובשת.
הערבים הם אויבנו; אנו נאבקים עמם על ארץ ישראל. את המלחמה הזו יש לנהל בעוצמה, בגבורה, בתקיפות, בנחישות, בביטחון מלא בצדקתנו, במסירות נפש ובאמונה שלמה. לא מתוך זלזול באויב (בכל המובנים) ולא מתוך שנאה. השנאה היא חולשתם של אלה שאינם מסוגלים לבנות את הדבקות הלאומית הישראלית שלהם על התוכן החיובי שלה.
יכולתנו לשלוט בארצנו ובאוכלוסין הקיימים בה – מה שכפי הנראה נגזר עלינו, נרצה או לא – תלויה ביכולתנו לכבד אותם באמת. ויכולת זו תלויה בחזרתנו ל"אתה בחרתנו" ולאיכות המוסרית הישראלית המקורית.
אתם קרואים אדם
החזון הישראלי השלם איננו מסתכם בהעמדת אדם "דתי"; היעוד שלנו הוא בהעמדת אדם ישראלי, במובן המקורי של המושג. זה אשר עליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר" ו"אתם קרואים אדם". זה אשר מקבל עליו עול מלכות שמים, באמת, בגדלות. האידיאל הישראלי שאנו שוקדים עתה על הגשמתו – בין ביודעין ובין שלא – הוא ביצירת חברת מופת מוסרית שבעצם מדרגת החיים שלה, בעצם הווייתה, מאשרת את החיים.
מי שאינו מחובר למסורת ישראל, או איננו חי את האידיאלים שלה, לא יכול להאמין "שיש חיה כזו". הוא גם לא יכול להעלות בדעתו מצב בו יקבלו ערביי יהודה ושומרון את אדנותנו מרצונם וישלימו איתה. אבל לא כך חשבו חז"ל (משפטים רבה, פרשה לב, אות א ) והרב קוק בעקבותיהם: " לוּלֵא חֵטְא הָעֵגֶל הָיוּ הָאֻמּוֹת יוֹשְׁבוֹת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִימוֹת עִם יִשְׂרָאֵל וּמוֹדוֹת לָהֶם, כִּי שֵׁם ד' הַנִּקְרָא עֲלֵיהֶם הָיָה מְעוֹרֵר בָּהֶן יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְלֹא הָיְתָה שׁוּם שִׁיטַת מִלְחָמָה נוֹהֶגֶת, וְהַהַשְׁפָּעָה הָיְתָה הוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם כְּבִימוֹת הַמָּשִׁיחַ (אורות, המלחמה, ד')".
מי שמאמין באידיאל הישראלי וחי אותו, יודע עד כמה די בעצם האיכות האנושית המרוממת הזאת – "אתם קרואים אדם" – בכדי להקרין סביבותיה הערכה ויראת כבוד ספונטניות לעוצמתה המוסרית. הוא גם יודע בוודאות עד כמה היא עתידה לעורר בגויי הארץ, השלמה עם ריבונותנו מתוך יראת כבוד וחפץ לב אמיתי.
אתגר זה של הוצאתה של הצורה הישראלית השלמה אל הפועל מוטל קודם כל עלינו, "הדתיים". לא נוכל להמשיך להסתפק בלהיות "דתיים"; עלינו לשאוף לגדלות הישראלית השלמה, להיות ישראלים במלוא מובן המילה.
"אהבת כל האדם" קשה אולי, אבל היכולת לכבדו לפחות, אפילו עם הוא הערבי החי לידנו ובינתיים עוין אותנו, היא תנאי לישראליותנו. כמי שמצווים לכבד כל אדם, באשר הוא, מצווים אנו גם להכיר באיכותו ולהאמין בו: הערבי יכבד אותנו – ויקבל את אדנותנו – אם נהיה מכובדים באמת, אם נהיה בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר", אם נגשים את הצורה הישראלית השלמה שלנו.
האפשרות של הערבים תושבי יהודה ושומרון לחיות בכבוד אנושי, להתפרנס בכבוד ולזכות ליחס ראוי, לא תצא לפועל מתוך ריבונות עצמית שלהם – ראו את המתרחש במזה"ת החדש – ואיננה תלויה ביסודו של דבר (רק) בפתרונות פוליטיים. היא תלויה בתיקון מוסרי פנימי של האיש הישראלי, תיקון שיבוא מתוך הכרת עצמנו, מתוך חזרה ל"אתה בחרתנו", האמיתי, המחייב, הבוגר, האחראי – לא זה הריק, השחצני – באמצעות תורתנו. אין לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו.
(מאמרו זה של קרפל הובא בגיליון 6 של 'ריבונות')