דיוויד פ. גולדמן, כלכלן ואנליסט. מחבר הספר 'ציביליזציות גוועות' כותב על האפשרות שישראל תיסוג מיהודה ושומרון
עם קריסתן של כמה מדינות לאום מלאכותיות שנוסדו על ידי מנצחי מלחמת העולם הראשונה, נכנס כל האזור המשתרע מהים התיכון ועד למפרץ הפרסי לתקופה ממושכת של אי-יציבות. סוריה ולוב חדלו מלהתקיים, עיראק עמדה על סף קריסה, לבנון הייתה בת-ערובה בידי איראן, טורקיה זה עתה ניצלה מהפיכה צבאית והידרדרה לשלטון אוטוריטרי, וערב הסעודית לא תוכל להשיג לעצמה שלום בית לאורך זמן אם מחירי הנפט יישארו נמוכים. מצרים שרדה מהפכה ומהפכה נגדית כדי לחזור לסטטוס-קוו של שלטון צבאי, אך היא תלויה בסובסידיות ממדינות המפרץ.
שחקנים שאינם מדינות ממלאים את החלל הפוליטי והצבאי שהתרוקן בעקבות קריסתן או שקיעתן של מדינות הלאום.
הדבר נכון בסוריה, לבנון ועיראק במידה רבה, ומתפשט יותר ויותר בטורקיה. השחקנים הפנאטיים והנחושים ביותר בחבורה ממלאים תפקיד מכריע – החיזבאללה בלבנון ובסוריה והמיליציות השיעיות במימון איראני בעיראק, וכן דאעש ואל-קעידה בעיראק ובסוריה. פילוגים אתניים ושבטיים שהוכלו על ידי האוטוקרטיות באזור הפכו לאמצעים במלחמת הקיום. כשבאזור יש 30 מיליון איש בגיל צבא, יש בו די בשר תותחים כדי להמשיך את המלחמה לעוד דור, גם בלי לערב לוחמים זרים מהקווקז, ממערב סין ומדרום מזרח אסיה.
זו הסיבה שישראל אינה יכולה כעת לוותר על השליטה ביהודה ושומרון ולא תוכל לעשות זאת בעתיד הנראה לעין, בין אם תרצה בכך ובין אם לאו. הבעיה אינה נעוצה במתנחלים אלא דווקא בלא-מתנחלים. ההקצנה החליפה מדינות מבוססות וותיקות במגזרים לא-מדינתיים. מה שנחשב "פלסטין" הוא אוסף של שחקנים לא-מדינתיים קיצוניים המבקשים לעצמם מדינה. נוכחות צה"ל ביהודה ושומרון מגבילה את ההיקף שבו ניתן לגרור שחקנים לא-מדינתיים לסכסוכים הסובבים אותם. נטישת צה"ל תאפשר לאיראן, טורקיה, דאעש ואל-קעידה להשלים את שליטתן בישויות החמושות השונות שבשליטת הרשות הפלסטינית על 176,500 הגברים החמושים שלהן (נכון ל-2007). מדינת פלסטין המיועדת, המוקפת במדינות כושלות, תהפוך למדינה כושלת עוד בטרם היווסדה.
מדוע מדינות הלבנט ומסופוטמיה נחלו כישלון חרוץ ופתאומי כל כך? הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 הביא לכמעט מאה שנות יציבות יחסית בלבנט ובמסופוטמיה. בריטניה וצרפת הציעו לחלק את מחוזותיה הערביים של האימפריה העותמנית שעמדה לקרוס לאורך גבולות שקטעו רצף אתני ודתי. סוריה ולבנון, אזור ההשפעה הצרפתי, הפריד את הסונים של מסופוטמיה מאחיהם לדת ודודניהם לשבט הגרים בלבנט באמצעות גבול שרירותי לכאורה. עיראק, שנשלטה בתחילה על ידי בית מלוכה האשמי שייסדו הבריטים ובהמשך על ידי מפלגת הבעת', איפשרה למיעוט הסוני לשלוט במיעוט שיעי. לאחר מלחמת העולם השנייה, עיראק וסוריה הפכו למראות וירטואליות זו לזו: אותה מפלגת בעת' משלה בשתי המדינות, פרט לעובדה שהבעת'ים הסורים הונהגו על ידי פלג שיעי סורר, העלאווים, ואילו הבעת'ים בעיראק היו סונים.
הושג הסדר לפיו תוקם מדינה פרה-מודרנית עם מעמד ביניים קטן שהשירות הצבאי בה יציע קידום חברתי לעניים מאזורי הכפר. היא לא יכלה לשרוד את המודרנה באופן בלתי מוגבל. בסוריה, למשל, מלחמת האזרחים באה אחרי משבר למגזר החקלאי במדינה שגרם לעקירתם של מאות אלפי חקלאים מאדמותיהם. אך משבר המודרנה הצפויה נתקל בשגיאות מדיניות קשות מצד המערב. לו הייתה מערכת סייקס-פיקו נותרת על כנה, היה בכוחה להחזיק מעמד למשך עשרות שנים. במדינות המאופיינות בפילוגים אתניים ודתיים רבים יש לשלטון המיעוט שלושה יתרונות. ראשית, שאר המיעוטים תומכים בשלטון המיעוט כדבר שבשגרה: הנוצרים בסוריה חברו לעלאווים נגד הרוב הסוני והנוצרים העיראקים הצטרפו לאנשי הבעת' הסונים נגד הרוב השיעי. שנית, הרוב המדוכא, כלומר הסונים בסוריה והשיעים בעיראק, ידעו שממשלת המיעוט תוכל לרדוף אותם רק עד שלב מסוים ותו לא. שלישית, עיראק נשלטה על ידי כוחות קצונה סונים שיצרו מאזן כוחות טבעי באזור שבלם את השאיפות של טורקיה, וחשוב לא פחות, את שאיפותיה של איראן.
פרט למלחמות איראן-עיראק ב-1988, הסכסוכים באזור לאחר 1918 היו מוגבלים בהיקפם ובאורכם, וחשוב מכך, הם הובילו לשינויי משטר רק לעתים נדירות, אף שהניעו בדרך כלל שינוי בראשות המשטר. גם הפלישה האמריקנית לעיראק ב-1991 השאירה את סדאם חוסיין בתפקידו משום שוושינגטון ביקשה לשמור על מאזן הכוחות האזורי.
מאזן הכוחות הוותיק באזור הושמד ב-2007 כאשר ארה"ב שימשה מיילדת לשלטון הרוב בעיראק, תוך מימון ממשלה שיעית ידידותית לאיראן והפקרת הסונים בעיראק לרחמיו של הרוב השיעי. הסונים הגיבו במסע טרור נגד הכוחות האמריקניים והשיעים. ארה"ב הגיבה במתקפה ב-2007-2008 שהצעד החשוב ביותר במסגרתה היה גיוס סונים רבים ככל האפשר במשכורות הצבא האמריקני באמצעות "ההתעוררות הסונית" ו"בני עיראק". כל עוד הכוחות הגדולים של צבא ארה"ב נותרו על הקרקע, ההתקוממות נותרה בשוליים. לעומת זאת, כאשר אחרון חיילי הקרקע האמריקניים עזב ב-2011, פרץ שוב המרד הסוני תחת ההנהגה הקיצונית ביותר שבנמצא.
המשבר הפוליטי הידוע בכינוי "האביב הערבי" הגביר את מלחמת הפלגים במסופוטמיה. מסעות המרד הערביים ב-2011 החלו במשבר מזון חריף במצרים ובמשבר מים בסוריה. סיוע ממדינות המפרץ השאיר את מצרים מחוברת למכונת הנשמה. מחצית מ-22 מיליוני האזרחים בסוריה נעקרו ואולי 400,000 נהרגו. זרם הפליטים מסוריה ערער את יציבות המדינות השכנות וכן את מערב אירופה. כמעט שני מיליון סונים סורים מצאו מקלט בלבנון ו-2.5 מיליון בטורקיה. הפליטים הם כמעט מחצית מאוכלוסייתה הכוללת של לבנון המונה ארבעה מיליון איש ומטה את המאזן הדמוגרפי לטובת הסונים – בשעה שהבריחה הסונית האדירה מטה את מאזן הכוחות בסוריה לטובת העלאווים ושאר המיעוטים הדתיים הקשורים בבריתות עם איראן. ירדן, לעומת זאת, קיבלה אליה 1.26 מיליון סונים סורים והפכה את הפלסטינים למיעוט בירדן לראשונה בדור האחרון. אזור שהתקשה להביא יציבות לתושביו לפני 2011 הוצף כעת במיליוני פליטים חסרי אמצעים ומשאבים. הם חיים לרוב על נדיבותן של מדינות המפרץ, והגברים הצעירים מיועדים להיות בשר תותחים.
לא ניתן להשמיד את דאעש ואל-קעידה ע"י אמצעים צבאיים רגילים, אלא רק להכיל אותם. עם עליית כוחה של איראן בעקבות הסכם הגרעין בשנת 2015, הקיצונים הסונים הפכו לראש החנית של המרד הסוני עבור השאיפות השיעיות באזור. מדינות המפרץ וטורקיה לא יכולות לאמץ אותן, אך גם אינן יכולות להשמיד אותן. טורקיה עשתה צעד נוסף כדי לגבות את המרד הסוני כמשקל נגד לכורדים בסוריה שאיימו לכבוש את צפון המדינה מהים התיכון ועד לגבול עם עיראק ולחבר את בני עמם בעיראק לכדי מדינה כורדית חדשה.
לאחר ששוחררו ממגבלות מדינות הסייקס-פיקו, הקבוצות הדתיות והאתניות באזור נאבקות על קיומן. מהו ההסבר ללהט ולהפקרות שבהם הסונים, השיעים, הפרסים, הערבים ניגשים למלחמה הזאת? התשובה לדעתי נעוצה בתחושה עמוקה של שבריריות תרבותית. עמי האזור הושלכו במפתיע אל העולם המודרני. לאחר שניעורו משינה עמוקה בחיק החברה המסורתית, הם נקלעים לעימות עם כוחות חברתיים שמעמידים את עתידם הקיומי על בלימה.
קשה לאמוד את השפעת המודרנה, אבל אחד המדדים הבטוחים לשינוי החברתי המתחולל בימים אלה הוא המפנה הדמוגרפי ברוב מדינות האזור. שיעורי הילודה בקרב הערבים, הטורקים והפרסים צונחים מרמות פרה-מודרניות לרמות פוסט-מודרניות והתוצאה היא הזדקנות האוכלוסיות. הירידה בשיעורי הילודה המוסלמי קיצונית במיוחד באיראן ובטורקיה, והשלכותיה שונות אך קשורות זו לזו. כאשר האייטוללה חומייני עלה לשלטון ב-1979, האישה האיראנית הממוצעת ילדה שבעה ילדים, אך היום שיעור הפריון הכולל צנח ל-1.6 ילדים בלבד, הצניחה החדה ביותר בתולדות הדמוגרפיה. באיראן יש עדיין אוכלוסייה צעירה, אבל אין לה ילדים שימשיכו אותה הלאה. עד אמצע המאה ה-21, יהיה באיראן שיעור גבוה יותר של נתמכים קשישים מאשר באירופה, עול בלתי אפשרי וחסר תקדים למדינה ענייה. לאחר ההזדקנות הפתאומית של איראן, יגיע תורן של טורקיה וטוניס.
סקירה של נתוני האוכלוסין משנת 2015 שפורסמו לא מכבר מוכיחה שהמספרים הדמוגרפיים בין הכורדים והטורקים ממשיכים להתרחב. חרף תוכחותיו של ארדואן לגבי הפריון הטורקי, כישלון הילודה באזורים הגדולים בטורקיה בשעה שהכורדים משמרים את אחד משיעורי הלידה גבוהים בעולם. חמור מכך, שיעורי הנישואין מחוץ לאזור הכורדי בדרום-מזרח המדינה צנחו ומומחים חוזים שיעורי פריון נמוכים יותר בעתיד.
לפי טורקסטט, לשכות הסטטיסטיקה הרשמיות, המחוזות הטורקיים שבהם שיעורי הפריון הנמוכים יותר מרוכזים בצפון ובצפון-מערב המדינה, אזור שבו נשים יולדות בממוצע 1.5 ילדים. במחוזות הדרום-מזרחיים שיעורי הפריון נעים בין 3.2 ל-4.2 ילדים לאישה.
נתוני הנישואין בטורקיה שמדווחות טורקסטט מדאיגים אף יותר. בשנים 2001-2015, מספר הנישואין באיסטנבול, העיר הגדולה בטורקיה, צנח ביותר מ-30% וביותר מ-40% מבעיר הבירה אנקרה. רוב המחוזות הצפוניים והצפון-מערביים מדווחים על ירידה של יותר ממחצית במספר הנישואין. לא זו בלבד שהנשים הטורקיות מסרבות להביא ילדים לעולם, הן מסרבות להינשא. הצניחה בשיעורי הנישואין בקרב הטורקים מביאה לירידה חדה ובלתי נמנעת בשיעורי הפריון.
כפי שמסרתי בספרי משנת 2011, Why Civilizations Die (and Why Islam is Dying, too), מדינות מוסלמיות שמגיעות לשיעורי אוריינות גבוהים קופצות מינקות לזקנה בלי לעבור דרך בגרות. בדומה לאיראניות, לאלג'יראיות ולטוניסאיות, הטורקיות דוחות את מגבלות חיי המשפחה המוסלמיים ברגע שהן זוכות להשכלה תיכונית. הלם המעבר הפתאומי מחברה מסורתית לעולם המודרני הניב את הצניחה המהירה ביותר אי פעם בשיעורי הפריון בעולם המוסלמי.
טורקיה ואיראן, ללא ספק שתי המעצמות היציבות ביותר באזור, הן השבריריות ביותר בטווח הארוך.
באמצע המאה צפויה האוכלוסייה הקשישה באיראן לגדול עד לכדי מחצית מהאוכלוסייה בגיל העבודה, כשטורקיה בעקבותיה. שיעור נתמכות הקשישים בישראל לעומת זאת יגיע לשיאו בסביבות 30%. שיעור נתמכות הקשישים באיראן יהיה גבוה יותר מאשר במערב אירופה, עם עשירית התל"ג לנפש. היא תהיה המדינה הראשונה בעולם שתזדקן בטרם תתעשר. מדינות עניות זוכות בדרך כלל לשיעורי ילודה גבוהים ולאוכלוסייה צעירה גדולה כדי לתמוך בשיעור קשישים נמוך. הכלכלה של איראן תקרוס ללא קשר למעשיה כרגע, וההנהגה האירנית מודעת עד כאב לצפוי לה.
הדמוגרפיה אינה הגורם היחיד לחוסר היציבות באזור, אלא התסמין: הגורם הוא התפוררות כבלי החברה המסורתית בשעה שהמודרניות מנחיתה מהלומה. בכירים במערכת הבריאות האיראנית מעריכים כי 12% מהנשים האיראניות לוקות בכלמדיה, למשל. התמוטטות שיעורי הנישואין הטורקיים המצוינת לעיל היא סמל נוסף לשינוי החברתי הדרמטי.
לסיכום, המבנים הפוליטיים האזוריים שפיקחו על האוכלוסיות הפרה-מודרניות התפרקו בדיוק בשלב שבו המודרנה החלה לשנות את החברות המוסלמיות. הלבנט, מסופוטמיה ואיראן מתמודדים עם משבר קיומי שלא הועלה על הדעת: אורח החיים הישן אינו יכול להמשיך והצעירים במדינות אלה מסרבים להתמיד בו.
הצניחה הדמוגרפית בעולם הערבי לא פסחה על הערבים ביהודה ושומרון. עם זאת, הרשות הפלסטינית ניפחה את הנתונים לצרכים פוליטיים, כדי להצדיק עוד סיוע מחד ולתמוך ברעיון שמדינה פלסטינית בגדה המערבית היא עניין בלתי נמנע מאידך.
מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים משנת 2006 הוכיח שהאוכלוסייה בגדה המערבית ובעזה בשנת 2004 מנתה 2.5 מיליון איש בלבד, ולא 3.8 מיליון כפי שטענו הרשויות הפלסטיניות. המספרים זויפו על ידי מניין כפול של תושביה הערבים של מזרח ירושלים, ערבים מהגדה שעברו לגור בתוך הקו הירוק לאחר נישואין עם ערבים ישראלים, פלסטינים הגרים בחו"ל ועוד. יתרה מזאת, הרשות הפלסטינית המציאה מספרי לידות גדולים שמעולם לא התקיימו. כפי שטען הדו"ח:
הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה חזתה שמספר הלידות בשטחים יגיע לכדי כמעט 908,000 לתקופה בת שבע שנים בין השנים 1997-2003. ועם זאת, מספר הלידות בפועל המתועד על ידי משרד הבריאות הפלסטיני לאותה תקופה היה נמוך – 699,000 או 238,000 פחות לידות משחזתה הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה... גודל הפער התרחב עם הזמן. במקום שבו הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה צפתה יותר מ-143,000 לידות ב-2003, משרד הבריאות הפלסטיני דיווח על 102,000 לידות, עובדה שהצביעה על תחזית של הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה שהייתה גבוהה ב-40% מהתוצאות בשטח.
לאחר שמחקר בגין-סאדאת השתמש בנתוני משרד הבריאות כדי לדחות את אומדני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, רשויות הבריאות הפלסטיניות הפסיקו לפרסם נתוני לידות. אין מקור נתונים קשיח להשוואה עבור נתוני האוכלוסייה ברשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית ממשיכה לספור יותר לידות מהלידות המתקיימות בפועל בגדה המערבית בכמות של 30,000 עד 60,000 מדי שנה, כך על פי השגריר בדימוס יורם אטינגר. מקורות מערביים מכובדים מתעלמים מהאומדנים של הרשות הפלסטינית. ספר העובדות העולמי של ה-CIA ב-2015, למשל, מציב את שיעורי הפריון היהודיים בישראל ברמה של 3.11 לעומת 2.91 אצל הערביים בגדה ובשומרון. כפי שמציין אטינגר, "באוקטובר 2015, שיעורי הפריון היהודיים גבוה מבכל מדינה ערבית, פרט לתימן, עיראק וירדן (למשל, מצרים – 2.8 לידות לאישה, סוריה – 2.6, ערב הסעודית – 2.1)".
פרופיל הילודה היציב של ישראל הוא גם תסמין: ישראל היא המדינה המתועשת היחידה בעולם המולידה יותר משיעור החילופין של 2.1 לידות לאישה, ובפער משמעותי. מדובר בסמן לחיוניות חברתית וכלכלית לטווח ארוך של ישראל לעומת הירידה התרבותית הסובבת אותה.
הזמן פועל לטובת ישראל. המצב בסוריה ובעיראק ימשיך להידרדר. חיל החלוץ הקיצוני של מלחמות הפלגים במזרח התיכון ימשיך לייצא טרור למערב. טורקיה תמשיך לסבול מחוסר יציבות ולהיאבק בלחצים אתניים ודמוגרפיים. איראן היא מדינה בצניחה בטווח הבינוני. האוכלוסייה שלה בגיל הגיוס תרד בכמעט 10 מיליון איש במהלך עשר השנים הבאות עקב הצניחה בשיעורי הילודה בחמש עשרה השנים האחרונות. בעתיד הנראה לעין, השלטון המתפקד היחיד בגדה המערבית הוא ישראל. החלופה היא הפיכת יהודה ושומרון למצע לטרור ולמלחמות דתיות ואתניות. (תורגם מאנגלית)
(המאמר פורסם לראשונה בגיליון מס' 7 של כתב העת 'ריבונות')