מסכת העינויים האיקוויזציונית שעברו ערבים תחת ידי מנגנוני הרש"פ הופכים את המונח 'זכויות אדם' למנוגדים לרעיון המדינה הפלשתינית.
בחודשים אלה מתקדמים בצעדים איטיים המהלכים המשפטיים שבסופם תצטרך הרשות הפלשתינית לשלם מאות מיליוני שקלים פיצוי ל-52 משתפי פעולה או כאלה שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל.
ההחלטה המשפטית שקבעה שמנגנוני הביטחון האכזריים של הרש"פ אסרו ועינו בני אדם בניגוד לכל חוק ולכל נורמה התקבלה כבר במחצית הראשונה של שנת 2017. באחרונה עלה בידי עורכי הדין ברק קדם ואריה ארבוס, באי כוחם של המעונים (חלקם כמעט עד מוות), להביא את רשויות האכיפה לחייב את המדינה בהבערת קצת יותר ממיליון שקלים מכספי המיסים של הרש"פ כתשלום ראשוני להוצאות משפט של המעונים תחת ידה של הרש"פ.
המשך תשלום הפיצויים לאומללים הללו תלוי במהלך משפטי ארוך בו ייקבע סכום הפיצוי המגיע לכל אחד על כל עינוי ועינוי שעבר, על כל עושק וגזל שעבר מידי הרשויות הרשמיות של הרש"פ וכיוצא באלה.
במסגרת עבודתי ככתב בעיתון 'בשבע' נשלחתי לראיין כמה מהערבים הללו שעונו באכזריות כה רבה בידי אנשיו של ג'יבריל רג'וב. היה זה ראיון ארוך וקשה לעיכול ובעיקר קשה להעברה לקורא העיתון, כי איך אפשר לתאר את הדמעות שבעיני אדם כבן חמישים שמראה את ידיו שעלים סימנים אדומים מהצלפות מוט הגומי שבידי המענים מהרש"פ, ואיך ניתן לספר על הצלקות שנותרו ברגליו של מי שנמלט בעור שיניו מהנוגסים, ובכל זאת ניסיתי ולאורך כתבה ארוכה פרסתי את סיפורם של מי שמעלים לעיני כולנו את האשלה המוסרית הבסיסית ברעיון השמאל להקמת מדינה עבור ערביי הרש"פ. דרושות ערלות לב או אטימות לב כדי לאפשר את מסירתם של ערביי יהודה ושומרון בידי חבורת הקלגסים האכזרית של אבו מאזן וחבריו להנהגה.
על מנת לחדד את הדברים אביא כאן כמה מהעדויות שפגשתי באותו ראיון ופורסמו בעיתון 'בשבע'. נדמה שלאחר הדברים הללו מישהו יצטרך לתת הסברים אם ירצה להמשיך ולכנות את עצמו בנשימה אחת גם לוחם זכויות אדם וגם תומך מדינה פלשתינית.
אזהרה: התיאורים המובאים כאן, שאינם לקוחים מימי האינקוויזיציה אלא מימינו אנו, קשים:
מתוך סיפורו של אסעאד (שם בדוי):
...אסעאד נכנס לרכב שהמתין בחוץ ובתוך שניות החלה הנסיעה שהייתה המבוא לסיוט של חייו.
בנקודה מסוימת באמצע הדרך, מעט לאחר שיצאו מהכפר שלף אחד מהארבעה שק יוטה ואמר לאסעאד שעליו לשים את השק על ראשו כדי לשמור על ביטחונו, שהרי מי שיזהה אותו יחד איתם, אנשי המוחאבאראת, עלול לחשוד בו שהוא משתף פעולה עם ישראל וחבל, חבל עליו...
שוב אסאד לא מנסה להתווכח, מבין שאין טעם ושק היוטה נכרך על ראשו ומתוך החשיכה שסביבו ניסה לנחש ולפענח את כיוון הדרך שאליו מוליכה המכונית. כשחש בפניות תכופות של הרכב הבין שהרכב נכנס לכפר כלשהו. הרכב עצרו והארבעה הדפו אותו ממנו, מכוונים אותו אל תוך מבנה ובעוד ראשו מכוסה חש במכות הראשונות, אלה שפתחו מסכת בלתי נגמרת של עינויים שלא יוצאים לו מהראש גם היום, שנים אחר כך.
"מהרגע שנכנסנו למבנה הזה כל מי שהיה שם הרביץ לי. הרגשתי את המכות מכל כיוון. אלה היו מכות רצח. צעקתי להם 'אבל למה?'. הם המשיכו להכות ורק ציוו עליי 'תשתוק'. המכות, האגרופים והבעיטות נמשכו בערך שעה ובסופה זרקו אותי אל חלל קטן מתחת לגרם מדרגות. נשארתי שם בלי לזוז עד שמישהו שלף אותי משם ואמר שעכשיו אנחנו מתחילים. הוא צעק עליי 'עם מי אתה עובד? 'אמרתי שאני לא מבין את השאלה והוא צעק שוב, הושיט לי דף נייר וציווה עליי לכתוב את מי אני מכיר. אמרתי לו שאני לא מבין את השאלה ושישאל על אנשים מסוימים ואענה לו. התשובה שלי רק הכעיסה אותו עוד יותר, 'תרשום' הוא צעק והמשיך להרביץ בכל הכוח. לקחתי את הדף וכתבתי כל מה שעשיתי מאז שאני ילד. הוא הסתכל על הדף ולא היה מרוצה 'לא זה. תכתוב!'. אמרתי שזה מה שיש, זה מה שאני יודע. הוא המשיך להרביץ. נפלתי מהמכות".
הקריסה של אסעאד מהמכות לא הטרידה במיוחד את החוקר שמולו. כשראה שהמכות לא מניבות תוצאות הוא עבר לשלב העינויים. "היו שם ארגזי פלסטיק הפוכים. תחתית הארגזים עשויה פסי פלסטיק חדים. העמידו אותי עליהם בלי נעליים על רגל אחת. בכל פעם שביקשתי להוריד רגל חטפתי מכות עד שנפלתי. פסי הפלסטיק חתכו בבשר כף הרגל", אסעאד נזכר, או אולי נכון יותר לומר מתקשה לשכוח. "אחר כך הוא תלה אותי אזוק על הידיים למעלה כשרק אצבעות הרגליים נוגעות ברצפה, וכשאני כך תלוי אני ממשיך לחטוף אגרופים ובעיטות מכל כיוון ובכל מקום בגוף".
מה שאמור היה להסתיים בשיחה של חמש דקות הפך להיות לשנה וחצי של עינויים ללא משפט. אסעאד הוחזק עם עוד כשישים איש בבניין ישן גדול ומבודד בקצה כפר ערבי בשומרון. שוב ושוב נקרא לחקירה שרדפה חקירה ומכות אכזריות הפכו לשגרת היום והלילה, שיגרה שנקטעת רק כדי להיכנס למסכת נוספת של עינויים. "היו מלפפים עליי חבל מהרגליים על כל הגוף, בלי שאני יכול לזוז, רק לעמוד. היו קושרים אותנו לאסלה. הגעתי למצב שבו ניסיתי לשתות מים מהאסלה... בחורף היו קושרים אותנו עירומים על צינור ברזל מול הרוח והגשם".
באחד הימים, הוא מספר, נלקחו מהמבנה שישה אנשים. קצין של המוחאבאראת אמר שהן הולכים לעבודה בבית חולים. השישה לא חזרו מאותה "עבודה". לימים אותרו גופותיהם השרופות בבור מים בעומק של כשמונה מטרים בלב גבעת טרשים כשמעליהם צמיג ענק שרוף.
סיפורו של עבד (שם בדוי):
שבאינתיפאדה הראשונה נעצר ונכלא בעוון יידוי אבנים, שם הכיר את מי שזמן קצר לאחר הקמת הרשות הפלשתינית הפך לקצין במנגנוניה של הרשות. ההיכרות הזו לא עזרה לו כאשר שב מאחד מביקוריו בירדן. על גשר אלנבי זיהה את מי שהיה כלוא עמו בכלא הישראלי וכבר ממבט ראשון הבין שידידות גדולה לא צמחה בתקופה ההיא. הקצין הפלשתיני לקח לו את הדרכון וציווה עליו לעלות לאוטובוס. כעבור דקות אחדות של נסיעה נכרך שק על ראשו והוא הובל לבניין הממשל המחוזי, שם ביצעו בו ובכליו חיפוש מדוקדק. מיד לאחר מכן הובל לדלת גדולה שנפתחה אל אולם ענק ובמרכזו שולחן ארוך. בקצהו נראה רכון על ערימת דפים ג'יבריל רג'וב, ראש הביטחון המסכל באותם ימים.
עבד ניצב ללא תנועה מול השולחן הארוך ממתין להתייחסותו של רג'וב שהיה שקוע ומדפדף בדפים בהם שירבט בעטו הערות. לאחר שניות ארוכות של דריכות הרים רג'וב חצי מבט אל עבד המבוהל וכאילו בדרך אגב זרק שאלה לחלל האוויר 'מה המספר שלך?' עבד לא הבין באיזה מספר מדובר וכשניסה להבהיר זאת מלמל אליו רג'וב בקולו הסדוק 'עזוב, אל תעשה בעיות כי חבל, אני עלול לשנות לך את הפרצוף...', ומיד הוסיף ושאל 'איפה היית בירדן?', עבד השיב בקול רועד שיצא לביקור אצל דודו. 'מה המספר שלו?', שאל רג'וב והמשיך: 'תלך עם החבר'ה ותודה בכל. חבל לשחק משחקים'.
עבד נלקח אל המודיעין הצבאי של הרש"פ, האיסטיכבראת, שם הוסרו ממנו נעליו והוא הוכנס מיידית לצינוק מבלי שאיש דיבר איתו. לאחר כארבע שעות הוא מוצא משם ומוכנס לחדר חקירות, שם שוב הוא נשאל מתי החל לעבוד עם השב"כ הישראלי. כשטען שלא עבד מעולם עם הישראלים הורה המבוגר להחזיר אותו לצינוק, שם נשאר עד הבוקר, הבוקר בו החלו העינויים.
"לקחו אותי עם שק על הראש למוטאבעה, המשחטה, קשרו לי את הידיים מאחורה ואת החבל חיברו למתלה גבוה שעליו תולים בהמות אחרי שחיטה והתחילו למשוך בכוח. הידיים שלי נמתחו לאחור והגוף נתלה כלפי מעלה עד שהרגליים בקושי נגעו ברצפה ובכל הזמן הזה הם מכים בי במקל על כל הגוף. אני לא יודע כמה היו שם כי הראש היה מכוסה, אבל הם היכו מכל כיוון, כך במשך שעתיים. אחר כך הורידו אותי מהתלייה וזרקו אותי בתוך ארונית מבטון עם דלת ברזל. בתוך הארונית הקטנה יש מדפי ברזל שהם כמו סכינים מכל כיוון. כשאתה בפנים אתה לא יכול לעמוד, להתכופף או לשבת, מדפי הסכינים חותכים בך מכל כיוון. כל נשארתי 24 שעות עד ששוב הוציאו אותי לחקירה. הייתה להם שיטה נוספת של עינוי, הם תקעו פחיות של חמוצים מאחורי הברך ומשכו את הרגל חזק אחורנית כך שהעצמות עומדות להתפקע ולהתנתק אחת מהשנייה".
פרק הזמן שבו הוחזק עבד בתווך שבין עינויים לחקירות לא ידוע לו בדיוק. הוא משער שמדובר בכארבעים יום, "ובסוף אתה מתחיל לדבר ולספר גם מה שלא עשית ומה שלא נכון. ככל שאתה מדבר יותר הם רוצים עוד. שפכו לי פלסטיק רותח על הרגליים", הוא אומר וחולץ את נעליו, מראה את סימני הצריבה העמוקים שנותרו בו עד היום. "אחר כך העבירו אותי ל'אמן-ג'יהאז' שזה הגוף שעורך ביקורת על החקורים, כדי לוודא שעשו עליי עבודה טובה, הם השכיבו אותי על הרצפה ודרכו לי שם על הפנים", הוא אומר ומצביע על העיוות שנותר בפניו שנים ארוכות אחר כך.
מתוך סיפורו של עומאר (שם בדוי):
..."הלבישו לי שק על הראש והתחילו להכות בכל הכוח. העבירו אותי למתקן החקירות המכונה "המשחטה" והמשיכו להרביץ עד שאיבדתי את ההכרה. רצו להכניס אותי לכלא אבל האחראי שם אמר שהוא לא מוכן לקבל גופות. היה לו ברור שלא אחזיק מעמד. הוא דרש שאגיע רק אחרי שיטפלו בי בבית חולים. למחרת בבוקר התעוררתי. כל העצמות שלי היו שבורות, הרגליים מנופחות, סימני כוויות מסיגריות שכיבו עליי ובכפות הרגליים נשארו עד היום סימני חורים מהמסמרים שהכניסו בי. לקחו אותי לבית חולים, שם ניתחו אותי בכבד אחרי שפצעו אותן ומבית החולים הועברתי חזרה לחקירות".
המונח 'חקירות' שבו משתמש עומאר הוא ביטוי מעודן למסכת עינויים נוסח האינקוויזיציה: "הייתי תלוי עם אזיקים לצינור מתכת תוך כדי שברמקולים מרעישים בלי הפסקה ונותנים מכות בכל הגוף", הוא מספר. "הגיעו אלינו הצלב האדום, אבל בכל הביקור היו איתנו החוקרים שלנו כך שהיה ברור לנו שמי שידבר ייענש רגע אחרי שהביקור יסתיים".
לאחר 18 חודשי עינויים וחקירות שהביאו אותו עד שערי מוות ("הטבח של הכלא לא האמין כשראה אותי עומד וחי. הוא סיפר שמצא אותי מת זרוק במזבלה של בית הכלא...") נפתח תא כלאו של עומאר. מישהו, כך סיפרו לו, הודה במה שיוחס לו עצמו.
האירועים הקשים הללו הם רק חלק קטן ממה שעברו שלושה מתוך 52 המעונים שתביעתם המשפטית נגד הרש"פ התקבלה. כאשר זו נורמת התנהלותם של מנגנוני ה"ביטחון" של הרש"פ, אני מתקשה להבין איך מצליח השמאל הישראלי לראות ברעיון המדינה הפלשתיני רעיון תואם זכויות אדם...