הריבונות ואתגריה היו לב נאומו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, בכנס 'בשבע'. אנו מביאים כאן את עיקרי דבריו:
"מכובדי אנשי בשבע וידידי תושבי ההתיישבות. חלמנו אלפיים שנה לחזור לארץ, ומעולם לא היה מצב שבו העם היהודי כינס למעלה משישה מיליון יהודים בארצו. ראשית צמיחת גאולתנו שהתחילה בעשרות אלפים ומאות אלפים הפכה למדינה של מיליונים. גם הציונות הפוליטית וגם הציונות המאמינה האמינו שחזרת העם לארצו תלויה ביכולתו של העם להתבסס בקרקע. בכל מקום האתגר היה שונה. בירושלים זה היה הישוב הישן שהבין לאחר ארבעים שנה שחזר לארצו שצריך לבנות את השכונות שמחוץ לחומות. כך גם הציונות הפוליטית שהבינה שמבלי להתיישב בעמק, בהר, בנגב ובגליל, לא נוכל לקיים תשתית לאומית שתהווה את הבסיס לקיום לאומי עצמאי. אט אט, צעד אחר צעד, בנינו ריבונות שהיא לא רק הגדרה אלא הלכה למעשה.
לאורך השנים מדינת ישראל ידעה לנקוט בשום שכל ודעת ובאחריות, ולהחיל את ריבונותה. במזרחה של ירושלים, הוחלה הריבונות הישראלית מכוח סעיף 11 ב' של פקודת סדרי השלטון והמשפט. אחר כך בממשלת בגין ב-1980, חוקק חוק ירושלים בירת ישראל. וב-1981, חוקק חוק רמת הגולן. החוקים האלו החילו ריבונות, ומתוך כך נקבעו חוקים שונים שהסדירו את אותם דברים שהיו צריכים הסדרה. בכל מקום שבו הוחלה הריבונות הרי שהיא חלה במידה שווה על כל תושבי אותו מקום. הישראלים ואלה שלא היו ישראלים. היא העניקה להם תושבות והחילה על כולם את החוק הישראלי. בכל מה שקשור לדילמה ולקונפליקט שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, לא נוכל להחיל על שטח, חוק שמשנה כללים מבלי שנחליט קודם כל שהשטח הזה הוא בריבונותנו.
אנו חייבים להחליט קודם כל מה עמדתנו לגבי שאלת הריבונות ולהשתמש לשם כך בכלים העומדים לרשותנו ואחר כך לחוקק חוקים. אבל הדבר חייב להיות ברור שאם החלנו ריבונות החוק יחול בשווה. היום הנושא עולה בכל עוצמתו. אנחנו צריכים למצוא דרך מדינית כיצד לחיות עם תושבי ארץ ישראל האחרים. אם זה יהיה קונפדרציה או מדינה אחת, בכך הדמוקרטיה הישראלית תחליט, כנסת ישראל. מה שברור שכדי להוכיח שאין סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, ובעולם יש המפקפקים בכל ועלינו לומר להם באופן הברור ביותר כי אין סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, חשוב שלא נחוקק חוקים, במקומות שבהם אנחנו לא החלטנו לממש את ריבונותנו. נושא הפקעת קרקעות חייב להיות חוק מטעם ריבון שיחול בשווה על התושבים כולם ולא חוק אקסטריטוריאלי שמופעל על פי צורך.
אני רוצה לספר לכם סיפור, בשנת 72 קניתי יחד עם חברים בירושלים אדמות בנבי סמואל את האדמות קנינו מיוסוף אליען שהיה המוכתר של הכפר. במשך אחת עשרה שנים עמלתי לרשום את העסקה הזו בטאבו ברמאללה. וכל פעם דחו אותי בלך וחזור, עד שבית המשפט ברמאללה הכריע שירשם על שמי. יש לי קושן בטאבו רמאללה על 58 דונם. לימים רצתה המדינה להקים שם פארק לאומי ואת שכונת הר שמואל. וכך, בעסקה חלופית העבירה הקבוצה את הקרקעות לממונה על הרכוש באיו"ש ובתמורה קבלנו קרקע חלופית בהר אדר. ככה פעלתי אני כאיש פרטי. אין שום שאלה שמי שנפגע מתום לב כל בית שמפנים, הממשלה צריכה לתת להם פתרון ופיצוי לבנות בית אחר.
האנשים נשלחו על ידי המדינה לבוא ולהתיישב, והמדינה נתנה חשמל וסללה כביש והמדינה חיבת לשאת בתוצאות. אבל כשאנו מסתכלים על השאלה הכללית, כל שאלת ההתיישבות בארץ ישראל היא שאלה שהיום מחייבת תשומת לב. אין אפשרות היום שנתעלם מהשאלה האם מבקשת ישראל לספח את שטחי יהודה ושומרון. להתיישב בגושים, גוש שומרון, גוש יהודה, גוש בנימין, גוש הבקעה, שכולם גוש אחד, כולם ארץ ישראל. אבל אנו נצבים לפני הרגע שבו צריך לקבוע ולהבין שהחוק הבינלאומי חל גם עלינו, וכתוצאה מכך אנחנו צריכים להכריע לגבי החלת החוק הישראלי.
אני שב ואומר ובמיוחד לעצמי, אני שמאמין שציון כולה שלנו סבור שהריבונות של מדינת ישראל צריכה להיות בכל אתר ואתר על כל המשתמע מכך. וריבונות החלה על השטח מעניקה אזרחות לכל היושב בשטח. אין הנחות. אין דין אחד לישראלי ודין אחד ללא ישראלי.
כשאני אומר שאמונתי איתנה בציון כולה שלנו, לכך בדיוק כוונתי. הריבונות של מדינת ישראל צריכה להתקיים בציון כולה, לכל תושביה. באותו תא שטח לא יכול להיות דין אחד לישראלי ודין אחד ללא ישראלי. לכולם דין אחד.