"בסוף, הערבים בישראל הם פלשתינים; אם אינכם מכירים בזה - אתם משלים את עצמכם". מחקר חדש של "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה" שחיבר נדב שרגאי חושף את העיסוק הגובר של חלק מערביי ישראל ב"נכבה" וב"זכות השיבה". בפניכם עיקרי המחקר כפי שהובאו בעיתון 'ישראל היום' (9.2.22).
איה זינאתי, ילידת לוד, היא דמות ציבורית שמוכרת לחלק מערביי ישראל. למרות זאת, שישה שבועות אחרי הפרעות ביהודי לוד, היא הפתיעה רבים שלא הכירו לעומק את השקפותיה. זינאתי, כיום תושבת חיפה, עובדת ב"שתיל" מיסודה של הקרן החדשה לישראל, ופעילה בארגוני "גישה" ו"זוכרות", הבהירה כי "למרות הכאב הקשה והפחד הממשי בלוד, נולדה אצלה תקווה כי הצלחנו לדבר על זכות השיבה...".
"אנחנו בעזה, בגדה ובירושלים - אותו עם", הטעימה, "אנחנו לא מדברים על 'דו־קיום'. זה לא עניין של 'חיים משותפים' בערים מעורבות... הבעיה היא הציונות עצמה".
זינאתי הביעה סיפוק מכך שהיא וחברותיה מצליחות להציג את "המאבק הפלשתיני כמאבק אחד", והדגישה שגם "הכיבוש הוא אחד": "אני לא מדברת על הכיבוש של 67'. המונחים שלי שונים ממונחים ישראליים וצריך להפנים את זה... כשאני מדברת על 'הכיבוש', אני מתכוונת לכיבוש ב'יאפא' (יפו), ב'ליד' (לוד), ב'עכא' (עכו) ובכפר מעלול' (כפר שהתקיים עד 48' סמוך לנצרת). "לילדיי", סיפרה זינאתי, "אני מסבירה שוב ושוב שהם אינם מחיפה, אלא מהכפר מעלול שנחרב על ידי הציונים, ושהם עתידים לחזור לשם".
זינאתי אינה בודדה בגישתה זו. בימי הפרעות ואחריהם, נכחו "הנכבה" ו"השיבה" בשיח הרשתות הפנים־ערבי במאות ציוצים ופוסטים. אללא, ערבייה ישראלית מלוד, צייצה למשל בטוויטר בסוף מאי: "הדבר הכי טוב הוא שהישראלים כותבים עלינו, הפלשתינים של 48', שאנחנו בוגדים. שבגדנו בהם. החמורים לא יודעים שכבר מזמן הנאמנות שלנו היא לא להם. רק עכשיו הם גילו את זה. מה נעשה להם שהם התעלמו".
העיתונאי חנן עמיאור, עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה", הגיע ללוד בימי הפרעות ונפגש שם עם שלושה נערים ערבים כבני 16, "נערים מרשימים", כעדותו, שאחד מהם הצטרף לפורעים ימים אחדים קודם לכן. אחרי שיחה ארוכה עימם עמיאור התרשם ש"הסיפור שהם מספרים לעצמם שונה לגמרי מהסיפור שאנחנו, היהודים, מספרים לעצמנו, והוא אחד ויחיד - 'הנכבה'. הם נולדו בלוד", סיפר עמיאור, "אבל הם תיארו לי ולחברי בעיניים דומעות את הזווית המדויקת של הצל שהיה נותן עץ הפרי בחצר הבית של סבא שלהם, באיזה כפר בגליל מלפני 48', שעל חורבותיו קם יישוב יהודי. הם תיארו לנו כיצד הם הולכים לשם לפעמים בשבתות לראות היכן בדיוק עמד הבית, שעכשיו עומד ליד בית אחר של יהודים... הבנתי שה'כיבוש' של 67 בכלל לא מעניין אותם. רק חזרה לבתים שלהם מלפני 48'".
בימים שלאחר המהומות זכה לפופולריות מחודשת אחד משיריו של תאמר נפאר - ראפר ערבי ישראלי ותיק, אף הוא יליד לוד, שמזהה עצמו כ"פלשתיני בעל אזרחות ישראלית". השיר "אני חוזר הביתה" מתאר את הקשר והזיקה של חלק מערביי ישראל לבתים שנעזבו ב־48': "אני שב אל הבית/ שם אוכל לרחוץ את אבק הזמן מידי/... קול המפתח נכנס למנעול/ המפתח מסובב ומסתובב.../ והזמן מסתובב ומסתובב/ ... עם שלם גורש מאדמתו ומנסה לשוב/ באיזו שפה לומר זאת?...".
השייח' יוסף אלבאז, לשעבר האימאם של המסגד הגדול בלוד, איש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, היה בוטה אף יותר כשהבהיר חודשים אחדים לפני המהומות בלוד: "ישראל אינה המדינה שלנו. חובתנו הלאומית היא לשמור על זהותנו, על האדמה שלנו ועל המקומות הקדושים שלנו. הדרך לעשות זאת היא באמצעות מרי אזרחי, בהדרגתיות ובשלבים...".
***
הפרעות שביצעו ערבים־ישראלים בשכניהם היהודים בערים המעורבות במהלך אירועי מאי טלטלו את החברה הישראלית. תפרים עדינים שאפשרו לכאורה דו־קיום בין יהודים לערבים נפרמו באחת. המז"פ התודעתי זיהה כמעט מיידית שתי סיבות מרכזיות, ישירות, למאורעות: עלילת הדם השקרית "אל־אקצא בסכנה" והחיכוך בין יהודים לערבים בשכונת שייח' ג'ראח - שמעון הצדיק. היו שהזכירו גורמים נוספים, שלפחות מנקודת המבט של הפורעים ייתכן שעמדו ברקע האירועים: פעילות הגרעינים התורניים בערים המעורבות, "ייהוד אזורים ערביים", "פערים כלכליים ותשתיתיים בין יהודים לערבים" או מעורבות של גורמים פליליים במהומות.
לעומת זאת, איש כמעט לא דיבר על הפיל שבחדר: העיסוק הגובר והולך של ערביי ישראל ב"שיבה" וב"נכבה" - לא כעניין מורשתי, תודעתי או תיאורטי בלבד, אלא כיסוד בסיסי של החשיבה והתודעה הפלשתינית וכתקווה ממשית־מעשית. זרמי עומק אלה, כך התברר, השפיעו אף הם על שהתרחש במאי, לעיתים כרקע ותפאורה בלבד ולעיתים כסיבה ומחולל ממשי ומרכזי.
לאורך שנים ארוכות התנהל שיח השיבה בעיקר בפזורה הפלשתינית ברחבי העולם, במחנות הפליטים שהמדינות הערביות והפלשתינים דאגו לשמר, בארגון הפליטים אונר"א וכמובן בשטחי יו"ש ועזה שבשליטת הרש"פ וחמאס. ההתעוררות של השיח הזה גם בקרב ערביי ישראל גברה מאוד בשני העשורים האחרונים, ובפרט מאז פרסמה ועדת המעקב של ערביי ישראל ב־2006 את "מסמכי החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל".
במסמכים הללו הוגדרו ערביי ישראל הן כילידי הארץ וכאזרחי המדינה והן כ"חלק מהעם הפלשתיני, מהאומה הערבית ומן המרחב התרבותי, הערבי והאסלאמי..." . אלא שבשנים שחלפו, ערבים־ישראלים רבים הקצינו עוד את הגדרת הזהות העצמית שלהם והשמיטו ממנה את הרכיב והזהות הישראליים. בסקר עמדות שביצע פרופ' סמי סמוחה לפני שנים אחדות נמצא ש־80 אחוזים מערביי ישראל אמנם משלבים את הישראליות בזהות שלהם, אך במקביל, 60 אחוזים מגדירים עצמם פלשתינים. העיתונאית מירב ארלוזרוב, שהביאה נתונים אלה, העירה כי "את הבחירה בין חצי הכוס המלאה לחצי הכוס הריקה, יכול כל אחד לעשות בעצמו".
במאי 2021 ובאירועים שהתרחשו בחודשים הבאים, נחשפה ישראל ל"חצי הכוס הריקה": ה"נכבה" כמורשת מחייבת, הזהות הפלשתינית וזכות השיבה כמחויבות עתידית, עמדו אף הן ברקע האירועים, לעיתים כמסד תודעתי סמוי ולעיתים באופן מפורש וגלוי, ולא רק בלוד.
תייסר חטיב, תושב העיר העתיקה בעכו, הסביר לאחר המאורעות כי "בסופו של יום הערבים בישראל הם פלשתינים והזהות שלנו היא הזהות הפלשתינית... תתעוררו, אם אינכם מכירים בזה - אתם שוב משלים את עצמכם. זה יקרה שוב ושוב".
האירועים בעיר החוף הצפונית לא התרחשו על דף חלק. כבר לפני שנים, כמו בימי הפרעות, ניסו תושבים ערבים בעכו להחליף שלטי רחובות ולהציב במקומם שלטים עם שמות שכונות שננטשו ב־48'. בשנים האחרונות - במקביל לטקסים ברש"פ - אף התקיים בעיר טקס זיכרון שנתי לזכרם של שלושה מרוצחי היהודים בתרפ"ט, שהבריטים דנו למוות בתלייה על חלקם במעשי הטבח שבוצעו ביהודי חברון וצפת.
***
הסינרגיה וההזנה ההדדית בין הפלשתינים בשטחי יו"ש לבין ערביי ישראל השתקפו גם בתגובות על מעצרם של חלק מהפורעים הערבים באירועי מאי. עשרות מתושבי עכו, לצד ח"כים ערבים מרע"מ ומהרשימה המשותפת, הפגינו והביעו הזדהות עם העצורים החשודים באלימות נגד יהודים. הם אף דרשו מהרש"פ ומחמאס להכניס את הערבים הישראלים עצורי הפרעות בעכו, למו"מ עם ישראל על עסקת שבויים עתידית. איש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בעכו, שייח' מוחמד מאדי, העריך באותם ימים שקריסת הישות הציונית קרובה.
בליל יום העצמאות תשפ"א, שבועות אחדים לפני פרוץ הפרעות, התכנסו בתיאטרון הסאריה שביפו ערבים ויהודים כדי לדבר על "שיבה" וה"נכבה". הם בחרו להתכנסות כותרת שהלמה את אופייה: "חשבנו שזה זמני".
בחיפה, שגם בה הותקפו יהודים בפרעות, התקיימו שבועיים קודם לכן סיורים במסגרת פרויקט המכונה "אוטובוס חיפה-ביירות", שנועד ללמד את ההיסטוריה של "הנכבה" בעיר. גם כאן נבנה מסד תודעתי מוקדם: "הצהרת חיפה", שקבוצה של אקדמאים ישראלים ואנשי רוח ערבים חיברה שני עשורים קודם לכן, קראה לישראל בין היתר להכיר באחריותה ל"נכבה" ולהתחיל לפעול ליישום זכות השיבה של הפלשתינים. ההצהרה התכתבה היטב עם רבים מסיורי השיבה שנערכו לאורך השנים בחיפה, ובעשרות נקודות יישוב נוספות בארץ, וכן עם הקריאות בהפגנות האלימות בעיר בשנה שעברה: "ברוח ובדם נשחרר את חיפה".
במאי 2021 תקפו ערבים ישראלים עוד עשרות מקומות יישוב ומטרות יהודיות בצפון ובנגב, ניסו לבצע מעשי לינץ' ביהודים, הניפו דגלי פלשתין ושרפו דגלי ישראל. יהודים ושכונות יהודיות הותקפו בין היתר גם בלוד, בעכו, ביפו וברמלה. נבזזו ונשרפו דירות יהודים בבתי מגורים משותפים, נרצחו שני אזרחים יהודים ונפצעו 196 אזרחים יהודים ועוד 300 שוטרים. רכוש ציבורי רב הושחת והועלה באש והוצתו עשרה בתי כנסת. עם התגברות האלימות פרסם שב"כ הודעה חריגה וקבע שמדובר בטרור.
ככל שהתמשכו המהומות ויהודים התקשו לנוע בחלק מדרכי הארץ, ואף מצאו עצמם לא פעם במצור בבתיהם ובשכונותיהם, הלכו ונחשפו הרבדים העמוקים יותר של האירועים, שחרגו מעניין "אל־אקצא" או שייח' ג'ראח. כמאל חטיב, סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, נשא דברים בעיצומן של המהומות והשמיע (על פי כתב אישום שהוגש נגדו) "דברי שבח, אהדה ועידוד למעשי טרור שבוצעו נגד יהודים". חטיב הגדיר את הדור הערבי המתקומם "דור העוז והגבורה". הוא ציין שב־15 במאי יצוין "יום השנה ה־73 לנכבה של עמנו". "גם אם חשבתם שהזקנים מתו והצעירים שכחו", הסביר חטיב, "הזקנים מתו, רק לאחר שלימדו את בניהם כי זו פלשתין, והורישו להם מפתח, קושאן וטאבו...".
מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב של ערביי ישראל הבהיר שערביי ישראל הם "חלק מהעם הפלשתיני" והמחאה היא "אזרחית ולאומית". ברכה הסביר ש"לירושלים יש אחיות יקרות: יפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה... במאי האחרון, בזמן האינתיפאדה האחרונה, מוקד ההתנגדות מול כוחות הדיכוי הציוני היה במיוחד בערים אלה שאותן ניסו להספיד, לעוות ולהסיר ממפת פלשתין", אמר ברכה, "ערים אלה התקוממו כאומרות: כאן פלשתין. היא נקראה בעבר פלשתין, והיא נקראת פלשתין פעם נוספת".
***
רבים מהמפגינים שהתפרעו באותם ימים באזור שער שכם בירושלים הגיעו מהגליל והדגישו שהגיעו "מצפון פלשתין" ולא מצפון ישראל. גם חלק ממבצעי הפיגועים דיברו באותם ימים באופן דומה. מונתסר שלבי, רוצחו של יהודה גואטה, בפיגוע הירי ב־2 במאי בצומת תפוח, הבהיר בחקירתו כי "לפי הדת מותר לי לפגוע ולהרוג את מי שלקח את האדמות שלי, אני מתכוון שלקחתם בתים באשדוד ובחיפה". במחנה הפליטים שועפאט, סמוך לביתו של פאדי אבו שחידם, רוצחו של אליהו קיי, הבהירו צעירים ערבים: "זו האדמה שלנו. גירשו אותנו ממנה ב־48'... אתם חשבתם שהזקנים ימותו והצעירים ישכחו... את היהודים נקבל כאן רק בתור תיירים ואחר כך שיחזרו למדינות שלהם...". קריאה דומה נשמעה באחת מהפגנות הבדואים מהנגב, כשאחת המפגינות המליצה לרה"מ בנט לחזור לסן פרנסיסקו והכריזה: "כאן זה לא המקום שלך".
חודשים אחדים לאחר הפרעות, העלה מתנ"ס שיקגו שבשכונת רמת אשכול בלוד - שם פרעו ערבים בשכניהם היהודים - הצגה, שבה שרו השחקנים בין היתר את השיר "מוטני" (מולדתי), ההמנון הבלתי רשמי של הפלשתינים שמדבר על המולדת שאותה יש לשחרר: "מולדתי, מולדתי/ הנוער לא יתעייף עד עצמאותך או עד מותו.../, ניזהר מן המוות ולא נהיה עבור אויבינו כעבדים.../ מולדתי מולדתי/ החרב והעט, לא המילים והמריבה - הם סמלינו...".
המכון לחקר ארגונים לא ממשלתיים (NGO מוניטור) מיפה, כבר לפני עשור, 21 ארגונים - חמישה מהם ערביים־ישראליים - שתומכים ב"זכות השיבה". ארגון מוסאוא, למשל, דיבר על "חזרה ליישובים המקוריים"; "מדה אל־כרמל" קבע ש"הפיוס דורש גם הכרה בזכות השיבה ופעולה ליישומה"; ואילו "מועצת השיבה", גוף יהודי דווקא, קבעה ש"בימינו מוטלת עלינו האחריות לפעול לקידום שיבת הפליטים והעקורים הפנימיים הפלשתינים", וכן "לפעול בתוך החברה היהודית כדי להגביר מודעות למשמעות השיבה, נחיצותה, צדקתה והיתכנותה". המועצה המליצה "לדמיין את השיבה ולתכנן אותה ואת המרחב שייווצר בעקבותיה", וציינה כי תוכל להישען על 93 אחוזים מהקרקעות שבידי המדינה.
האירועים האלימים במאי, שינקו גם משיח "השיבה" וה"נכבה", התרחשו על רקע ביטויים קודמים, רבים ומגוונים של מגמה זאת: תהלוכות שיבה, שבהן נישאו "מפתחות השיבה", רחובות ביישובים הערביים שנקראו על שם מקומות יישוב שננטשו ב־48', שיקום בתי קברות, מסגדים וכנסיות שנותרו על תילם בתחום היישובים הערבים שחרבו ב־48', ועוד.
יובל וחצי אחרי הקמת המדינה, התברר שבקרב חלק לא מבוטל של ערביי ישראל, "השיבה" אינה עוד בגדר חלום מורשת תיאורטי, אלא שאיפה ממשית. אירועי מאי הבהירו שאין מדובר "רק" בקריאת תיגר עתידית על המשך קיום המדינה היהודית או המדינה בכלל, אלא בשאיפה בעלת פוטנציאל מוכח, מיידי, של אלימות וטרור, שלא ניתן עוד להתעלם מסכנותיה.