תפקידנו שלנו, אנשי המחנה האמוני, הוא להזכיר לציבור את האמת הישראלית הפשוטה: עם השקר והרוע לא עושים הסכמים. מכריעים אותם. מנצחים אותם. אין דרך אחרת.
כל הסימנים מעידים שראש הממשלה בנימין נתניהו ויועציו הקרובים של דונלד טראמפ מבשלים הסכם מדיני. הפרטים אינם ידועים עדיין כמובן – כנראה גם לא להם – אבל את הכיוון הכללי אפשר כבר להתחיל לשער. מדינות ערב "המתונות", החליטו להפקיר את אבו מאזן, הן כי כבר נמאס להן מ"הפלשתינאים" והן כי האינטרסים שלהן, בעיקר מול איראן, מחייבים אותן ליישר קו עם טראמפ ועם ישראל. זהו הבסיס למגעים.
לאבו מאזן לא תהיה ברירה – הוא יצטרך להיכנע לטראמפ ולציר שהוא מגבש מול איראן. המעטפת תהיה כמובן חגיגית, "שתי מדינות לשני עמים", כדי לסתום את פיות האירופאים ולכסות את ערוות אבו-מאזן וערוותן של המדינות "המתונות", אבל יושב ראש הרשות ייאלץ להסתפק בהרבה פחות מזה: מדינה-מינוס או אוטונומיה-פלוס – לא ממש הבדל גדול לענייננו – ובתנאים של נתניהו.
נתניהו יוכל לחגוג הישג פוליטי היסטורי מבחינתו: הסכם שלום עם "הפלשתינאים" בתנאים שעליהם הוא עמד מאז ומתמיד, תנאים שהשמאל הישראלי היה יכול רק לחלום להביא כמוהם.
הפרטים לא ידועים עדיין כאמור, אבל יהיו אשר יהיו, ההסכם הזה גרוע. לא כי הוא הסכם גרוע – אלא כי הוא הסכם. בגלל זה הוא גרוע.
ההסכם גרוע באשר הוא הסכם.
שכן הסכם, באשר הוא הסכם לעולם איננו יכול לפתור את "הבעיה הפלשתינאית". כי שורש הבעיה הוא בתביעת הבעלות הלאומית "הפלשתינאית" השקרית על הארץ הזו – תביעת בעלות מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כול עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה. הסכם, באשר הוא הסכם, חייב להיחתם עם בעלי התביעה השקרית הזו, ולכן הוא מותיר אותה על כנה. הוא איננו עוקר אותה מן השורש. הסכם, כל הסכם, לא יפתור את הבעיה – הוא רק ינציח אותה.
אכן, ייתכן שלא ניתן להגיע להסכם בתנאים טובים יותר, אבל כול מהותו של הסכם, באשר הוא הסכם, הוא במקרה הטוב רק שיפור מצבנו במסגרת המדינית-ביטחונית והגאו-פוליטית הנתונה – ולא שינוי המסגרת מיסודה.
פתרון הבעיה ושינוי המצב מיסודו יכולים לבוא רק מתוך הכרעתה של תביעת הבעלות המנוגדת והמתחרה הזו. כול עוד לא הכרענו אותה והיא קיימת – דבר לא השתנה. מחר ייפול או יתחלף טראמפ, ישתנו האינטרסים של מדינות ערב "המתונות", יעלה בבחירות או ישתלט החמאס, והשורש הפורה ראש ולענה הזה ישוב לפרוח אף שקוצצו כנפיו וענפיו, וביתר שאת.
כך שייתכן שנתניהו, טראמפ ואבו-מאזן עוד יספיקו לקטוף איזה פרס נובל קטן לפני כן, אבל דינו יהיה בדיוק כמו זה שקטפו יצחק רבין ושמעון פרס. לא הדבר האמתי.
אנחנו נוהגים להשוות בין התוכניות המדיניות של הימין על פי הפרמטר של שטח: האם מדובר על סיפוח כל שטחי C, או רק גושי ההתיישבות, או רק ירושלים המורחבת, וכדומה. אבל לא זה הקריטריון הראוי: השאלה העקרונית איננה גודל השטח, אלא אם הסיפוח נעשה בהסכם או מתוך מעשה הכרעה עצמאית-ריבונית ישראלית חד-צדדית.
מהבחינה הזו, החלת ריבונות עצמאית רק במעלה אדומים עדיפה על פני הסכם שיחול בכל שטחי C. החלת ריבונות מינימלית כזו, היא צעד נכון בכיוון הנכון, והיא משדרת את הדבר הנכון, והיא מתחילה לגלגל תהליך חיובי. מנגד, החלת ריבונות בהסכם, אפילו על כל שטחי C, איננה פותרת את הבעיה משורשה, מותירה את גורם "הסכסוך" על כנו ומבטיחה את המשך התסיסה, הטרור, שפיכות הדמים וחוסר היציבות.
הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה ולא לפתור אותה מיסודה.
מי שרוצה לפתור את הבעיה מיסודה ולא רק להרוויח זמן או לשפר עמדות במסגרת המצב הנתון, חייב להבין ששלום שקט ויציבות יחסיים יוכלו להימצא רק מתוך חיסול תביעתם הלאומית המופרכת של "הפלשתינאים" על הארץ הזו והכרעתם הסופית של מיצגיה – הרשות הפלשתינאית ואנשיה.
כול עוד הרשות קיימת היא חייבת להיות עוינת לישראל. היא מוכרחה להסית נגדנו ולהותיר אותנו כאויביה הראשיים, שכן אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב-רב הערבי הזה, אוסף האינדיבידואלים הערביים הללו שמכונה ברמייה "העם הפלשתינאי". "ההתנגדות" – זה הדבק היחיד שלהם.
הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית "הפלשתינאית", עקירתה ועקירת המדברים בשמה מן השורש. דבר זה מחייב הכרעה מדינית: החלת מטריית ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, תוך חיסול הרשות הפלשתינאית. מתחת למטריית הריבונות הזו, על בסיס אינדיבידואלי, אזורי או חמולתי – אבל בשום אופן לא לאומי – יתכנו פתרונות רבים, שונים ומגוונים.
בלי קשר לפרטיו של ההסכם המתגבש, ובלי קשר לתמיכה הפוליטית שנתניהו יוכל לגבש סביבו – ונראה שהוא יצליח לעשות זאת די בקלות – המחנה האמוני, חייב להתנגד להסכם. הוא בנוי על ההתכחשות, על חולשה, על חוסר נכונות להכריע ולנצח, על בריחה מן האתגר ומן המציאות, על כשל מוסרי. לכן, בסופו של דבר, גם אם יצא אל הפועל, הוא עתיד להיכשל.
גם אם אנחנו, המחנה האמוני, לא נצליח לזכות בתמיכתו של רוב הציבור בעמדתנו, תפקידנו הוא להיות המתריע בשער. תפקידנו לומר את האמת ולקרוא בשמה בראש חוצות. תפקידנו להזכיר לציבור את האמת הישראלית הפשוטה: עם השקר והרוע לא עושים הסכמים. מכריעים אותם. מנצחים אותם. אין דרך אחרת.
(מאמר זה הופיע בעיתון 'מקור ראשון' 16.6.17)