שני מומחים, משמאל ומימין, רואים בהצהרת בלפור את הבסיס החוקי במשפט הבינלאומי לשייכות יהודה ושומרון למדינת ישראל.
בצמד ראיונות שהתקיימו לקראת ציון מאה שנה להצהרת בלפור קובעים שני מומחים, האחד מימין והאחר משמאל, כי המשפט הבינלאומי שנוגע לריבונות על ארץ ישראל, משפט שהחל עם הצהרת בלפור, רואה ביהודה ושומרון חלק בלתי נפרד מהבית הלאומי של העם היהודי.
שני הראיונות המדוברים שודרו בערוץ 7 ובהם התייחסו, כל אחד בנפרד, ד"ר אודי מנור ופרופ' אברהם ציון, לחשיבותה והשלכותיה של הצהרת בלפור לימינו אלה ואף לשיח המדיני שאותו מנהלת מדינת ישראל מול הקהילייה הבינלאומית.
בשיחות עמהם ציינו השניים כי ראשית השיח אודות הבית הלאומי לעם היהודי התייחס לשתי גדות הירדן כחלק מהמדינה היהודית העתידית, אלא שבתואנות וב"תרגילים" מעל המנדט הבריטי בתפקידו ומסר את השטח שממזרח לירדן לממלכה ההאשמית שאותה הקים.
"הבריטים חילקו את המזרח התיכון. הם שכבשו את ארץ ישראל ולמעשה יכולים היו לעשות מה שהם רוצים באזור הזה כי עם כניעתה מסרה טורקיה את השטחים הללו לבנות הברית שבהסכמי וורסאי ולוזאן חילקו את המזרח התיכון בין היהודים לערבים. הערבים קיבלו את עיראק, סוריה, סעודיה ואת לבנון, היהודים קיבלו את ארץ ישראל משתי גדות הירדן", הזכיר פרפ' ציון, איש אוניברסיטת אריאל, בדבריו.
על הכללת שתי גדות הירדן בחבל הארץ המיועד לעם היהודי הדגיש כי מי שהסכים למהלך היו גם נציגי הערבים. "החלוקה הייתה על דעת הערבים. מי שייצג את הערבים היה הנסיך פייסל שישב בוועידת השלום של פריז והסכים למעשה להקמת מדינה לעם היהודית. הוא חתם על כך מול ויצמן. ההסכם בין השניים מלמד שפייסל מכיר בקיומה של מדינה ישראלית יהודית שמשתרעת עד מסילת הברזל של חיג'אז שבעבר הירדן. אחר כך הבריטים עשו תרגיל ונתנו את השטח הזה לעבדאללה בנו של המלך חיג'אז כי רצו לרצות את הערבים".
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הוא מזכיר כי לבריטים היה חשוב לחתום על הסכם רק מול מלך סעודיה ולא מול ערביי ארץ ישראל שאותם ראו כחלק מהאויב בו לחמו עד לא מכבר. "הערבים בארץ ישראל נלחמו עם הטורקים נגד הבריטים, ולכן הבריטים אמרו שלערבים לא מגיע כלום כי הם לחמו נגדנו. אנחנו מחויבים רק למלך סעודיה שהסכים שהחלק הזה יהיה מיועד לעם היהודי".
לנוכח ההשתלשלות ההיסטורית הזו, קופע פרופ' ציון, אין ספק בדבר שייכותם של יהודה ושומרון למדינת ישראל בהיבט המשפט הבינלאומי. "כל הדיבורים על כך שהבניה ביהודה ושומרון לא חוקית מבחינת החוק הבינלאומי הם קשקוש אחד גדול. אין לזה שום בסיס".
הפרופ' מספר כי עובדות היסטוריות אלה אינן נתונות במחלוקת ובכינוסים בינלאומיים בהם הוא משתתף הוא מציג את הדברים שנותרים ללא מענה. "בכנסים שהשתתפתי ובראיונות כאשר מדברים על שטח כבוש אני שואל שאלה אחת והצד השני משתתק לגמרי – תגיד לי ממי כבשנו? אם זה שטח כבוש אז ממי כבשנו? מה יגידו, מירדן? הם הרי החזיקו בשטח הזה בניגוד לחוק הבינלאומי. מהפלשתינים? הרי לא הייתה מדינה פלשתינית קודם. מה קשקוש הזה של שטח כבוש?".
לטעמו על ממשלת ישראל והדיפלומטים המייצגים אותה בזירות השונות להציג עמדה זו כעמדה הרשמית והאיתנה של מדינת ישראל, וכל עוד הם אינם עושים זאת אלא מציגים עמדה מהוססת ומגומגמת הרי שלקהילייה הבינלאומית נוח לקבל כאמת את הגרסה השקרית של הצד הפלשתינית, רק משום שהיא נאמרת בנחרצות ובבירור.
כאמור, לא רק פרופ' ציון התייחס לדברים, אלא גם הד"ר אודי מנור, חוקר הציונות וההיסטורה של עם ישראל, איש אוניברסיטת אריאל ומכלל אורנים, המזוהה בתפיסת עולמו עם מפלגת העבודה.
ד"ר מנור הפליג גם הוא בחשיבות משמעויותיה של הצהרת בלפור כבסיס חוקי במשפט העמים, מתוקף העובדה שנכתבה בהסכמה של המעצמות ואף תוך כדי שיתוף פעולה של נציגיהן בניסוחה. לטעמו החשיבות הדרמטית של מסמך זה היא שמובילה את הנהגת הרש"פ, ובעיקר את היו"ר אבו מאזן, לצאת למלחמת חורמה דיפלומטית נגד בריטניה בדרישה שזו תתנצל על מסירת ההצהרה ותבטל אותה, ואם לא, כך הכריז, הרי שבכוונתו לתבוע אותה בטריבונאלים בינלאומיים על ההצהרה שלטעמו היא זו שהביאה בכנפיה את ה'נכבה'.
בראיון עמו נשאל ד"ר מנור אם בכך חושף אבו מאזן את פרצופו האמיתי כמי שהתנגדותו היא לעצם קיומה של ישות ציונית בארץ ישראל ולא כמי שהתנגדותו היא ל"כיבוש 67'" בלבד. מנור השיב לכך תוך ציון העובדה שהוא עצמו מזוהה עם עמדות מפלגת העבודה, ואמר כי זהו אחד המקרים שבהם החוקר שבו גובר על האזרח שבו, שכן בעוד הוא כאזרח תומך בעמדות מפלגת העבודה, הרי שעליו להודות שהמחקר האובייקטיבי מוכיח אחרת. "לצערי הגדול, כאדם שהוא גם חוקר וגם אזרח שמזדהה עם עמדות מפלגת העבודה, ההיסטוריון שבי צריך להכריע את האזרח ולומר שאכן אבו מאזן חושף את עמדותיו. מסתבר שזו לא רטוריקה כפי שניסו להסביר פעם. אבו מאזן אכן מבטא את העמדה היסודית שהתקבעה באמנת אש"ף שנקבעה עוד לפני הכיבוש".
בהמשך השיחה עמו נשאל ד"ר מנור אם הצירוף של הצהרת בלפור המבטאת הכרה של העמים בבית הלאומי היהודי בארץ ישראל והחלטת סן רמו על שרטוט המפות החדשות של המזרח התיכון אינו מגדיר למעשה במשפט העמים את גבולותיו הפיזיים של הבית היהודי לאומי, כלומר מדינה הכוללת בתוכה גם את יהודה ושומרון. בתשובתו לשאלה זו הודה ד"ר מנור שאכן מהבחינה המשפטית גרידא זו התמונה ההיסטורית הנכונה, אך עם זאת כתומך העמדה המצדדת בחלוקת הארץ הוא סבור ש"חכמים ממני אמרו שיש שאלות שניתן לגשת אליהן בגישה משפטית, אבל הפתרון שלהן יהיה פוליטי. המענה יכול להיות פוליטי ויקבל מענה שונה למרות שמבחינה משפטית הדברים ברורים".
מנור הזכיר בעקבות הדברים את העמדות שאיפיינו בכירים במפלגת העבודה בעבר, כדוגמת יגאל אלון, ששללו את היתכנותה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן. "צריך לזכור מפלגת העבודה, שקמה בינואר 68', כללה אישים כמו יגאל אלון שדחה באופן מוחלט את הקו הירוק וסירב לראות בו גבול. הוא קבע שאין בו היגיון, לא משפטי ולא ביטחוני ולכן צריך לשנות אותו, והוא הגה את תכנית אלון שדיברה על פשרה בין ישראל לירדן".
לטעמו השיח אודות השורשים ההיסטוריים של הדיון חשוב, בעיקר לנוכח העבודה שגם הצד השני אינו מדבר על פתיחת דף חדש אלא נשען על מוטיבים היסטוריים. מאחר וכך הם פני הדברים מצא ד"ר מנור לנכון להזכיר בסוגיית מפות הבית היהודי בארץ ישראל פרט לא מוכר: "ב-1919 התנועה הציונית הציגה בפני העולם המנצח מפה שביטאה את השאיפות הציוניות. המפה הזו גדולה בי 4 או 5 מכפי שהמפה כיום. הצפון מגיע עד הליטאני דרך המסילה החיג'אזית, כך שהירדן נמצא בליבה של ישראל, כך הבינה כל הנהגה הישראלית את המפה". עוד הזכיר כי "יגאל אלון כותב בספרו 'מסך של חול' על ארץ ישראל המערבית, כלומר שלמרות שהוא איש הקיבוץ הוא מדבר על ארץ ישראל מזרחית ומערבית", והדברים חורזים את כלל ההנהגה הציונית: "ויצמן, אבי אבות המתינות והנכונות לפשרה ומי שכמעט יזם את תכנית החלוקה של 37', בהתכתבות עם חברים בנהלל בשנות העשרים כותב לא לוותר על חלקות אדמה בעבר הירדן המזרחי, מתוך מחשבה שאולי המציאות הפוליטית תשתנה".
"לסיכום, אכן הפוליטיקה היא הדרך שבה דברים יפתרו, אבל כמסתכלים על הממד המשפטי רואים שכל התנועה הציונית דגלה בארץ ישראל של שתי גדות הירדן. זו האמת שלא ידעתי עליה כחניך התנועה הקיבוצית, אולי היו שניסו להשכיח זאת, אבל אני לא בא בטענות לאיש אלא מציג את העובדות כפי שניתן ללמוד אותם".