בפניכם מאמרו של העיתונאי והסופר נדב שרגאי כפי שפורסם ב'ישראל היום' (29.8.19) על הכורח הביטחוני שבשליטת ישראל על יהודה ושומרון.
יותר מ־13 אלף טילים ופצמ"רים שנורו לעבר שטח ישראל מאז ההתנתקות, שהחודש מלאו לה 14 שנה, לא הצליחו להמחיש את אובדן ההרתעה והביטחון מול עזה, כפי שעשו השבוע שלוש רקטות שנורו על שדרות. תמונת האלפים הנסים על נפשם מפסטיבל "לייב שדרות", שהתקיים בעיר בשעת הטפטוף הרקטי הזה, ומאות נפגעי החרדה שהוליד האירוע, מזמינים דיון מחודש לא רק סביב השאלה מה עושים עכשיו. כעת, מתבקש גם ניסיון לשרטט את קו פרשת המים והתהליך שחשפו את תושבי הדרום ועוד רבים מתושבי ישראל, לאיום ולפגיעה רקטית מתמשכת.
אנו חייבים זאת לעצמנו, לאו דווקא כדי להעמיד אל עמוד הקלון את מי שאחראי לאחד מליקויי המאורות הגדולים שפקדו אותנו כמדינה אי פעם. גם הזמן לכך יגיע. אנו מחויבים בכך בעיקר כדי למנוע ליקוי מאורות דומה מול מיליוני תושבים בערי גוש דן ושפלת החוף. אין מדובר בתיאוריה. בפורומים ביטחוניים של קצינים במילואים, בכחול לבן, בעבודה ובמחנה הדמוקרטי יש עד היום רבים שהתנתקות, לא זו בלבד שאינה מילה גסה עבורם, אלא אופציה למימוש גם בגזרת יו"ש.
נתוני היסוד הרלוונטיים ביותר לבירור הזה נוגעים לשלושה תאריכים: יוני 1967, אז השתלט צה"ל על הרצועה במלחמת ששת הימים. מאי 1994, אז העבירה ישראל לפלשתינים 80 אחוזים משטחי הרצועה, ואוגוסט 2005, שבו נעקרו ללא תכלית ופשר - גוש קטיף, כפר דרום ונצרים במסגרת ההתנתקות.
בתקופה הראשונה בין 1967 ל־1994 לא נרשם ולו אירוע אחד של ירי תלול מסלול משטחי עזה לעבר ישראל. הירי החל במהלך התקופה השנייה, רק אחרי 1994, כשצה"ל עזב את השטח וכשבעזה החלה לשגשג תעשיית ההברחות וייצור הטילים.
תחילה התמקדה האש בגוש קטיף, שהפך בפועל לרצועת הביטחון של תושבי הדרום. עד ההתנתקות נורו עליו כ־5,000 רקטות ופצצות מרגמה. על שדרות ירו לראשונה רק ב־2001, ובסך הכל נורו עד ההתנתקות על יישובים בדרום ובכלל זה על שדרות, כ־600 רקטות.
אשקלון נכנסה לטווח האש עוד לפני ההתנתקות. אשדוד ובאר שבע מייד אחריה ומאז טווחו גם יבנה, קריית גת, רחובות, קריית מלאכי, אזור השרון, נמל התעופה בן־גוריון, מרחבי ירושלים ותל אביב ואפילו חיפה. בסך הכל, נורו כאמור על ישראל מאז ההתנתקות בתקופה השלישית, קרוב ל־13 אלף רקטות ופצמ"רים מסוגים שונים - תחילה הקסאם ואחר כך הגראד והאל־בוראק, ודגמים משודרגים שלהם.
היישובים כמגן
לעומת זאת, מתחומי יו"ש נורו, לאורך 52 שנה, 13 רקטות ופצמ"רים בלבד, אלפית האחוז מהכמות שנורתה מעזה במשך 14 השנים שחלפו מאז ההתנתקות, ולא שהפלשתינים ביו"ש לא ניסו. סלאח ערורי מחמאס אף הציב זאת כיעד גלוי, אבל בניגוד לעזה של אחרי ההתנתקות, צה"ל היה בשטח ומנע זאת.
יהודה ושומרון היו להיפוכה של עזה בכל הנוגע לחופש פעולה קרקעי, מבצעי ומודיעיני. אין מקום שצה"ל מנוע מלהיכנס אליו כשצריך, עם או בלי עזרה של הרשות הפלשתינית. היישובים והרצפים ההתיישבותיים ביו"ש מסייעים אף הם לשגרת הפעילות הביטחונית של צה"ל.
הם מעניקים לנוכחות ישראל שם ממד אזרחי של קבע, ולא של חולשה וארעיות שמזמינים טרור. מאות אלפי המתיישבים ביו"ש, לא זו בלבד שאינם נטל על צה"ל, אלא שאלמלא הם, צה"ל היה נאלץ להפעיל כוחות בסדרי גודל רחבים פי כמה, כדי למנוע את הקמת חמאסטן מול גוש דן, וירי טילים ורקטות על המותניים הצרות של המדינה.
הוסיפו לכך את העובדה שכבר שנים, חלק מהיישובים הללו סופגים חלק גדול מגלי הטרור ומונעים את הגעתם בתדירות ובעוצמה גדולה פי כמה לריכוזי האוכלוסייה במישור החוף (כזה היה בעל כורחו גם גוש קטיף), ותבינו מדוע הם תורמים לביטחון ישראל, ואסור לוותר עליהם לא רק בגלל ציונות, אלא גם בגלל ביטחון.
הסיפור של הכפר כובאר בהרי בנימין (אזור רמאללה), שבו פעל צה"ל בניסיון ללכוד את רוצחי רנה שנרב, מלמד עד כמה המחשבה על התנתקות נוספת גם ביו"ש מנותקת מהמציאות. בכובאר לכד צה"ל בעבר את עסאם ברגותי, רוצחם של שני החיילים בגבעת אסף בדצמבר 2018.
מכובאר יצאו גם הרוצח והמנהיג הפלשתיני מרואן ברגותי; רוצחם של בני משפחת סלומון בקיץ 2017; מוחמד טארק, רוצחו של יותם עובדיה בקיץ 2018 ביישוב אדם, ועוד 13 רוצחי יהודים. כולם חוסלו, או שנכלאו והועמדו לדין. צה"ל והשב"כ הגיעו אליהם וסיכלו פיגועים רבים פי כמה באזור זה, כי ישראל לא התנתקה לא מכובאר וגם לא ממרחבי ההתיישבות היהודית בבנימין.
מציאות הפוכה שוררת בעזה, שם נהנים מחסינות טרוריסטים פעילים, דוגמת מחמוד קוואסמה, שהיה שותף לחטיפת ורצח שלושת הנערים. עשרות מחבריו, משוחררי עסקת שליט, שעוסקים בטרור, נהנים מחסינות דומה. זוהי חסינות דה פקטו, מכורח הנסיבות שההתנתקות יצרה, אבל זוהי חסינות לכל דבר ועניין. בעזה לא ניתן היום לבצע חיסולים או מעצרים או סיכולים, כפי ששב"כ וצה"ל מבצעים באופן סדיר בכובאר, בחברון, בשכם ובכל רחבי יו"ש.
אפילו הרקטות העזתיות - כל עוד הן על הקרקע - זוכות לחסינות. חלקן מושמדות באמצעות כיפת ברזל רק כשהן באוויר. חלקן האחר פוגע באנשים וברכוש, ומשבש את סדר היום הנורמלי ומרקם החיים של רבים מאזרחי המדינה.
לעומת זאת, בעשור האחרון נתפס מחסן נשק גדול של חמאס ברמאללה שהכיל בין השאר פצצות מרגמה ורקטות, ובאזור בית לחם נתפסו פצצות מרגמה שכוונו לשכונת גילה.
בעשור הקודם, כשישראל העבירה לרש"פ את בית ג'אלה ומנעה מעצמה כניסה אליה, נורתה על שכונת גילה הירושלמית אש מקלעים ופעמים בודדות גם פצמ"רים. האש מבית ג'אלה פסקה רק כשצה"ל חזר לשם במבצע חומת מגן. נוכחות צה"ל באיו"ש הביאה מאז תחילת 2018 ועד היום לסיכול של יותר מ־900 פיגועי ירי, חטיפה ומטענים, רובם של חמאס ביו"ש ובמזרח ירושלים.