קראו את תגובת ראשי תנועת הריבונות לתכנית טראמפ, כפי שפורסמה בעיתון 'בשבע' (30.1.20)
כמו עם ישראל כולו ראינו גם אנחנו בתנועת הריבונות את ההצהרות העולצות שעלו מוושינגטון עם פרסום עיקרי "דיל המאה" של נשיא ארה"ב. ראינו, שמענו, אבל לא יכולנו להצטרף לרוח השמחה שפשטה גם במחוזות הימין הישראלי.
אכן, המונח ריבונות הפך שגור על שפתיהם של מדינאי ישראל ואף על אלה של מדינאי הבית הלבן, ועם זאת לא עת חגיגות היא העת הזו. זו עת לחשבון נפש עמוק. האם לכך פיללנו כשחתרנו להנחלת חזון הריבונות בציבוריות הישראלית ובהנהגה הישראלית?
לו היו הדברים נשמעים רק מפיו של נשיא ארה"ב, ניחא. כמי שרואה את עצמו מתווך בין ישראל והערבים סביר וצפוי היה שידבר על ריבונות ישראלית מחד ומאידך על מדינה פלשתינית. מימיו הראשונים בבית הלבן הזכירו לנו שוב ושוב שהאיש הוא איש עסקים, וכך נוהגים אנשי עסקים, מוצאים תוואי שיפייס את שני הצדדים. אבל כאן אין מדובר על עסקה או דיל. כאן מדובר על ארץ ישראל, על מולדתנו, ועל אימא-מולדת לא עושים עסקים.
אך לא רק טראמפ דיבר על הקמת מדינה פלשתינית (ויהא אשר יהא גודלה), אלא גם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. ראינו אותו מונה את יתרונותיה של התכנית, אך מזכיר בקולו גם את תכליתה הטראגית, מדינה פלשתינית. בפנותו לנשיא האמריקאי אמר נתניהו "תכנית השלום שלך מציעה לפלשתינים דרך למדינה בעתיד". תכנית כזו אינה יכולה להיות בשום פנים "תכנית מצוינת לישראל", כפי שהגדיר אותה נתניהו.
אנו שומעים גם את הקולות הקוראים לנו לראות את החיוב, להחיל את הריבונות ו"לבנות" על סרבנותם הסדרתית של הערבים. גישה זו היא גישתו של הסוחר, לא של האידאולוג. האם נתלה את יהבנו הציוני, את חלום הדורות לשוב לכל מרחבי ארצנו, בגחמת ליבו של מנהיג ערבי סרבן או וותרן? האם בשם התקווה לסרבנות ערבית נעצום עיניים מכך ש"את ארצי חילקו"? מאותו טעם לא נעסוק כאן בסכנותיה הביטחוניות של המדינה הפלשתינית, כי גם אם יימצא להן מענה לא נוכל לקבל את קריעתה של הארץ וחלוקתה. לא נוכל לקבל את שקר קיומן של זכויות לאומיות לעם אחר כלשהו על ארצנו שלנו. כל התפשרות וויתור שכאלה מתפרשים כהודאה ישראלית בכזב הערבי שכובשים אנו.
לנוכח כל זאת תמשיך תנועת הריבונות גם בעתיד לזעוק את זעקתה של ארץ ישראל ולהשמיע את קולם של אוהביה. על מולדת לא עושים דילים. על מולדת מחילים ריבונות!