על הקרב בעמק הבכא בו מצא את עצמו לבד מול עשרות טנקים סוריים מספר אביגדור קהלני בהרצאה מקוונת מיוחדת ליום הזיכרון. הכול התחיל עוד במלחמת ששת הימים שם היה לפצוע הקשה ביותר משריפה.
בהרצאה מקוונת שנשא לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג העצמאות מספר תא"ל במיל' והשר לשעבר אביגדור קהלני על הקרב הדרמטי בעמק הבכא, קרב בו הוביל כמעט לבדו לבלימת הפשיטה המשוריינת של הצבא הסורי לעבר הגליל.
את סיפורו פותח קהלני בימי ילדותו בנס ציונה ומספר על הזיכרון מהיום בו נטשו ערביי המקום, שכנים שעימם גדל כפעוט וכילד, תוך שהם מעבירים יד על צווארם על מנת לסמן ליהודים שנותרו מאחור כי יבוא היום בו ישובו לשחוט אותם.
בבוא היום התגייס קהלני לצה"ל, ולאחר שנפל מקורס טיס מאחר והוא חירש באוזן אחת ולא התקבל לצנחנים בשל פלטפוס, הבהיר כי לחיל השריון לא יגיע בשום פנים. החשש מסיפורי אימה על חיילים שנשרפו בטנקים הרתיע אותו. על המפקדים אמירותיו לא עשו רושם, הוא נדרש לעלות על משאית עם חיילים נוספים וכששאל את הנהג לאן פני המשאית מועדות הובהר לו שהיעד הוא גדוד טנקים, "כך הפכתי טנקיסט בעל כורחי".
קהלני הודח מבה"ד 1 לאחר שנקבע כי אין לו כושר פיקוד ומנהיגות ולכן לא יוכל להיות קצין בצה"ל, אך מאחר והיה מצטיין קורס מפקדי טנקים ניתנה לו דרגת סמל על ידי מפקד גייסות השריון אז ולימים הרמטכ"ל, דוד אלעזר, דדו, בעוד חבריו קיבלו דרגת רב"ט וכאשר חסרו קצינים בחייל הלך דדו אל הרמטכ"ל רבין וניהל מאבק על מנת לשלוח את קהלני לקורס ההמשך של קציני שריון. "זה היה תקדים. מעולם לא היה דבר כזה. קיבלתי את הציון הגבוה בקורס קציני שריון", הוא מספר.
רק מאחר והתבקש להיות חלק מקבוצת קציני שריון שנשלחה להכשרה בגרמניה על טנקים חדישים החליט קהלני להישאר בצבא הקבע. הבחירה בקריירה הצבאית החליפה את החזרה אל המוסך שהמתין לו בנס ציונה.
מכאן מדלג קהלני ומתאר את מלחמת ששת הימים. ההודעה על כוונותיו של נאצר, נשיא מצרים, להשמיד את ישראל שולחת את קהלני עם 14 טנקים לכיוון חאן יונס. "עמדנו מול רצועת עזה במשך שלושה שבועות", הוא מספר ומתאר את המחסור בציוד בימים שעד היציאה למלחמה עם הפקודה המפורסמת 'סדין אדום' ששולחת את קהלני ושורת הטנקים שבפיקודו לעבר רצועת עזה.
קהלני נכנס בראש שדרת הטנקים וסופג אש צולבת מכל עבר. לאחר 500 מטרים של חיפוש דרך תחת אש בלתי פוסקת פיצוץ עוצר את הטנק שלו, הוא עובר לטנק אחר וממשיך קילומטר נוסף כאשר שרשרת הטנק נקרעת, הטור כולו עומד, "ואני מרגיש כאילו כל עם ישראל מסתכל עליי, איזה ביזיונר אני שמכשיל את המלחמה. הסגן שלי נעמד לידי, קפצתי לטנק שלו והמשכנו לתוך חאן יונס שם חיכו לי מאות חיילים מצרים, יורים עליי כמו משוגעים ואני בטנק הראשון שכל האש ממוקדת עליו".
ממשיך קהלני ומגולל את אירועי אותו יום כאשר הטנקים שמאחוריו מנסים לחפות עליו תוך שהוא משיב אש. "היו לנו כל מיני הוראות שלא לירות פגזים בתוך העיר וכל מיני שטויות כאלה, ראיתי בית שממנו היו שלושה צלפים בקומה השנייה, הסתכלתי ימינה ושמאל, ראיתי שהיועץ המשפטי לממשלה לא נמצא באזור, הכנסתי פגז והורדתי את הקומה הזו וכך הלאה התנהגתי כמו שאני חושב שצריך לנהוג כשאתה באמצע מלחמה...".
משם ממשיך קהלני לכיבוש השטח שלימים עליו הקם גוש קטיף כשהוא מתפעל מהנוף הפסטוראלי ומשם הלאה לרפיח כששוב האש ממוקדת עליו והוא, שלא תרגל מעולם לחימה בשטח בנוי ואין בידו מפות רלוונטיות, מנסה להתמודד תוך כדי ירי עד שמצא את דרכו החוצה מהעיר ובצומת רפיח הוא פוגש את הגדוד, שם מתנהל קרב קשה מאוד.
בנקודה זו הוא מחליט להסתער ובנקודה שבה לימים הוקמה העיר ימת הוא רואה מאות ואלפי חיילים מצריים משליכים את נעליהם אל החולות ונמלטים לכיוון הים. "לדעתי זהו הסמל של המלחמה. זו התמונה שהובילה אותנו אחר כך למלחמת יום הכיפורים מתוך תחושה שאף אחד לא יכול עלינו".
קהלני כמ"פ הצעיר ביותר בחטיבה מקבל פקודה להוביל את חטיבה 7 לאל עריש וכך הוא דוהר לתוך מארב. בנקודה זו קהלני נפצע כשאינו מסוגל לצאת מהטנק כשהוא חושש לצעוק על מנת שלא להיראות בחולשתו מול חייליו, אך ברגע הפציעה הקשים צעק 'אמא!' כשהוא לפיד אש המתגולל בחולות על מנת לכבות את עצמו.
משם מועבר קהלני לסורוקה, שן מתברר לו מצבם של שאר חברי הצוות שלו כאשר שניים מהם נשרפו למוות, עוד אחד נפצע קשה והוא עצמו הפצוע הקשה ביותר משריפה במלחמה. הטיפולים הרפואיים אותם מתאר קהלני הם קשים, "זו התקופה הקשה ביותר בחיי", הוא אומר, אך ברגע שיכול היה הבהיר שהוא חוזר לטנקים. "הסתכלו עליי כעל משוגע, אבל אני לא ראיתי את עצמי כך. אני עומד על הרגליים ואני מסוגל לתרום".
מכאן עובר קהלני לתיאור אירועי מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו כמג"ד העולה עם 44 צוותי הטנקים שלו לצפון לאור הערכה שמלחמה מתקרבת. "כל השטויות שאומרים שהמלחמה הייתה הפתעה, אני לא מאמין בדברים האלה. ידענו הכול, ראינו הכול ושמענו הכול, אבל השתבשה עלינו דעתנו כתוצאה מהנעליים הזרוקות על הדיונות והתחושה שאנחנו יכולים".
להערכתו של קהלני לו היו המילואים מגויסים יומיים קודם המלחמה הרי שהיא הייתה נמנעת. קהלני מציין כי ביום שישי עוד שאל את יאנוש בן גל מה התייחסות ליציאת המשפחות הסובייטיות מקהיר ודמשק, עדות למלחמה.
בשעה 10 בבוקר ביום הכיפורים פורש קהלני רשת על בית סורי נטוש וחסר גג. אל המוצב מגיע רב הפיקוד להתפלל עם החיילים ויאנוש אומר לו שמלחמה תיפתח היום, כנראה בשעה שש. קהלני ממהר לבית הכנסת, אוסף את החיילים המתפללים ומורה להם לקשור את הציוד אל הטנקים ולהיות ערוכים לתנועה. המלחמה עומדת להיפתח. עוד הוא מוסיף ומבהיר לחיילים שהפעם הם עומדים לאכול. החיילים הדתיים מחייכים בינם לבין עצמם, אך קהלני לוקח תפוח, נוגס בו ואומר שאם הוא, שמגיל 10 לא אכל ביום כיפור, עושה זאת, הרי שגם הם יכולים לעשות זאת.
המלחמה נפתחה בשתיים בצהריים כשמטוסים סורים יורדים אל הכוח ומשליכים פצצות לכל עבר. "לא האמנתי שטייס סורי יכול לחצות את הגבול בלי שיפגעו בו אבל בשמים היו מיגים", מספר קהלני על הרגעים בהם הבין את נחיתותם הטכנולוגית של הטנקים הישראלים לעומת אלה הסורים הגבוהים יותר, החזקים יותר והיורים לטווח יותר מכפול. "זה היה לילה קשה מאוד. הטנקים שלהם נכנסו ממש לתוך העמדות שלנו. חמישה מטרים ממני עמד טנק סורי בלי שאדע שהוא טנק סורי. ידעתי שצריך לשרוד עד הבוקר, אבל איך שורדים עד הבוקר?".
ממשיך קהלני ומתאר את שלבי המלחמה בזה אחר זה כאשר מרבית מפקדי הטנקים נהרגים או נפצעים בשל מיקומם מחוץ לטנק. "נשארנו חמישה או שישה טנקים תקינים וכל ה-130 נעצרו", הוא מספר ומתאר את כיבוש החרמון על ידי מסוקים שם מצאו הסורים את כל המפות, מכשירי הקשר כשהשבויים הישראלים משלימים עבורם את פאזל המידע. "הארטילריה ירדה כמו גשם של מתכת באלפי פגזים".
כך מוסיף קהלני ומספר את הקרב בעמק הבכא כאשר יאנוש בן גל נותן פקודה לסגת 3-4 קילומטרים לאחור אל אזור מרום גולן שם הוצב קהלני לקליטת הטנקים הנסוגים ובהם ההרוגים והפצועים הרבים. "ארבעה ימים של מלחמה בלי לצאת מהטנקים כשהמים אזלו לנו ואוכלים מציות ושאריות לוף. המטוסים מחפשים את הטנקים הנסוגים כדי לפוצץ אותם".
בשלב זה יאנוש מורה לקהלני לשנות משימה ולנסות לבלום את הכוחות הסוריים. קהלני נערך לתנועה ואז עולה השאלה בקשר 'כמה טנקים יש לך?' אך הוא יודע שהסורים מאזינים לקשר ולכן הוא משיב שכעת ידבר בלשון סגינהור ושיש עמו 40 טנקים ועוד אחד שמצטרף. כל זאת כאשר הוא יוצא למשימה עם טנק בודד. "הסתכלתי אל עמק הבכא ואני רואה טנקים סורים על העמדות שאני צריך להגיע אליהם". קהלני פונה לאגף אותם ומגלה ארבעה טנקים ממולו ובירי הוא פוגע בהם ודוהר הלאה כדי לפגוע בטנקים שעל העמדות, "אבל אז עיניי חושכות, כמאה וחמישים טנקים דוהרים ואם הם ימשיכו הם יגלשו אל הגליל". קהלני מבקש תגבורת ושמונה טנקים מגיעים אליו אך מהר מאוד חמישה מהם מופגזים ומשולם ראטס, מפקד כוח הסיוע נהרג. שוב קהלני לבדו דוהר על הטנק כשהשאלה היא אם לסגת או להסתער. הוא בוחר באפשרות השנייה. הוא נותן פקודות אך נראה שאיש אינו מבצע אותן. הוא מעביר את כולם לתדר שלו ועדיין הפקודות אינן מבוצעות. "ואז אני משתמש בנשק האחרון ואני אומר ללוחמים שלי 'תראו איזו מוטיבציה יש לסורים האלה... מה קרה לנו? אני רואה כאן פחדנים???'. התחלתי לנוע ואז ראיתי עוד טנק מגיע ועוד טנק מגיע. מעולם לא התפללתי לאלוהים כמו שהתפללתי באותם רגעים כשאני מתפלל שאגיע לפני שהסורים יעלו על הגבעה. הגעתי לפניהם. ירינו כמו משוגעים לכל כיוון. התותחן שלי השמיד כ-25 טנקים. תוך כדי הירי עולה יוסי בן חנן מימין כדי לירות מהאגף. זה היה קרב קשה מאוד. נותרנו 3-4 טנקים מתפקדים וכל העמק מכוסה בשחור משחור של טנקים מפויחים. היה קשה לעכל את המראה הנורא הזה, אבל הייתי גאה בחיילים שלי".
לימים הגיע אליו אחד ממפקדי הטנקים וביקש להתנצל על אותם רגעים בהם חילק קהלני פקודות אך לא נענה. "עמדתי שם מאתיים מטרים מאחוריך, שמעתי כל מילה ואני נשבע לך שלא ברחתי", סיפר אותו מפקד שתיאר כי רעד ולא היה מסוגל לתת פקודות. לא יצא לו קול מהגרון אבל "פתאום שמעתי אותך בקשר קורא לי פחדן. רציתי להרוג אותך ונתתי פקודה לנהג שלי להתקדם והתחלנו לירות".
קהלני רואה במפקד זה דוגמא לנשק הסודי של עם ישראל, לוחם שחשוב לו להבהיר 'לא ברחתי' למרות שיכולים היו להיות לו תירוצים רבים. "אנחנו עדיין נאבקים על עצמאותנו", מזכיר קהלני ומביע הערכה לאנשי ההתיישבות החווים את כאב המאבק והשכול שוב ושוב, דווקא מתוך היכרותו את תחושת השכול שהיכה שוב ושוב במשפחתו שלו ומתוך תחושת השליחות שמלווה אותו גם בימים אלה.
את סיפורו סיפר קהלני במסגרת סדרת ההרצאות המקוונות של בית המדרש בשמורת 'עוז וגאון' שבגוש עציון, הרצאות הזוכות לקהל צופים ומשתתפים רחב בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה.