לקראת כנס הריבונות ה-4 פרסם העיתון 'בשבע' כתבה אודות קמפיין הריבונות והכנס המתקרב
הנוסח המלא של הכתבה בהמשך העמוד
דונם פה ודונם שם רגב אחר רגב, ממש כמו בימי ראשית ההתיישבות של תחילת המאה הקודמת, כך ביססה ההתיישבות ביהודה ושומרון את עצמה. את המחשבות המדיניות הגדולות השאיר דור המייסדים לדורות הבאים. זה לא היה ה'יהיה בסדר' הקיבוצניקי של פעם, אלא אמונה וביטחון שהעובדות שייקבעו בשטח ייקבעו גם את המדיניות, אבל בפועל המציאות הוכיחה אחרת.
בעוד מתיישבי יהודה ושומרון נאחזו באדמות הטרשים סחופות הגשמים והרוחות בקרוואנים שהפכו לבתי מידות, ובעודם בטוחים שההיאחזות שהחלה בכמה עשרות צעירים והפכה למאות אלפים אינה ניתנת לעקירה, היה מי שפעל ללא לאות בזירה המדינית שנותרה כמעט מופקרת לתכניות השמאל שנרקמו בטרקלינים אירופאיים, במדשאות אמריקאיות ובחדרים סגורים של משרדי החוץ והמשפטים. אנשים כמו יוסי ביילין, חיים רמון ואחרים קבעו עובדות בשטח המדיני והבינלאומי והטמיעו בחברה הישראלית את התודעה שרעיון הקמתה של מדינה פלשתינית בלב הארץ הוא הרעיון המדיני היחיד שניתן להגות בו. את בתי המידות שבנו המתנחלים ניתן יהיה לקפל בבוא השעה, סברו, ואכן, הרעיון שהיה עד לפני כשלושים שנה נחלת דמויות קיצוניות כאורי אבנרי הפך לאג'נדה הגולשת עמוק אל תוככי תנועת הליכוד כשהעומד בראשה, בנימין נתניהו, נושא את נאום בר אילן הזכור.
"לא היינו בעלי מודעות פוליטית מדינית מסודרת כיצד עושים זאת. היה בנו דחף אידיאולוגי, אבל לא הייתה מודעות מספקת לדרכים שיובילו ליישום הדחף הזה. לא בער בנו הצורך לבצע השלמה פוליטית להתיישבות. התקווה הייתה שמעשה ההתיישבות יביא בהכרח, ולו בשל סגירת כל אופציה אחרת, להחלת החוק", תיאר זאת בראיון לכתב העת 'ריבונות' הפובליציסט וההוגה ישראל הראל, ראש מועצת יש"ע בעבר. לטעמו "בשיא האינתיפאדה השנייה (שראוי שתיכנס להיסטוריה כ"מלחמת הטרור"), היה טבעי והגיוני להשיב להם כגמולם ולהחיל ריבונות. היו ציוצים רפים בכיוון, אבל אף אחד לא לקח מנהיגות. פוליטיקה היא עניין של לחץ. אני מעריך שבתקופת ממשלת שמיר, אם היה עליו מספיק לחץ, ניתן היה להגיע להישגים בכיוון זה. הוא היה אדם בעל תעוזה ויכולת לעמוד מול לחצים מבחוץ יותר מכל ראשי הממשלות שלנו. זה בהחלט פספוס שלו, אך גם שלנו. כן, גם אני חשבתי שהמעשים בשטח חשובים יותר מהמעשה המדיני או המשפטי או ההסברתי".
וגם כאשר החלה ההתפכחות מרעיון אוסלו וראשי הימין בישראל ידעו למנות את תחלואיו של הרעיון ההוא במאמרים מלומדים ובראיונות גועשים נותרה בהם הבהלה לנוכח השאלה אותה ניסח הנשיא המנוח שמעון פרס בשתי מילים 'מה האלטרנטיבה?'. כזו לא הייתה באמתחתם מעבר לרעיון כללי על זכותנו על הארץ ומחויבותנו להתיישבות.
אל הוואקום הרעיוני-מדיני-הסברתי הזה נכנסו בשנים האחרונות שתי נשים, יהודית קצובר ונדיה מטר, ראשי תנועת 'נשים בירוק' שאת דרכה החלה גם היא בהיאחזות מעשית בשטח, בעיקר באזור גוש עציון. "אחרי העקירה מגוש קטיף החלטנו שהמאבק לא יכול להיות על עוד גבעה וגבעה. הבנו שדרוש טיפול שורש. המאבקים על הגבעות נמשכים שנים ובזמן הזה הערבים משתלטים בצורה מאסיבית וזוכים מהרשויות השונות, המינהל האזרחי, המשטרה ולפעמים גם מצה"ל ליחס של בעלי הבית ואנחנו בעיניהם הזרים כאן. טרקטור ערבי שמבצע עבודות לא חוקיות מתקבל כטבעי בעיניהם ואנחנו נטע זר, בכל עימות משפטי התחשבו בהם. הסתובבנו בחושת חוסר צדק והבנו שחייבים לטפל בכך ולשנות את הדברים מהעומק".
הימים הראשונים לא היו קלים. רעיון הריבונות שהחלו לגלגל זכה לשלל תארים כ'הזוי', 'פנטזיונרי', 'מנותק מהמציאות' וכיוצא באלה. הביקורת נשמעה בעוז גם מחוגי הימין שידעו לדקלם את מה שהולעט בראשם מאז ימי אוסלו העליזים – ריבונות תחייב אותנו לתת אזרחות לשני מיליון וחצי ערבים שלא רק יהוו איום ביטחוני אלא ישנו את אופייה הדמוגרפי של מדינת ישראל. אם לא תתנו להם את זכות הבחירה לכנסת, טענו אז ויש הטוענים גם היום, ניחשב למדינת אפרטהייד מצורעת ומוקצה בין העמים.
קצובר ומטר לא התעלמו מהאזהרות והטיעונים וחברו לשורת מומחים בתחומי ביטחון, דמוגרפיה, משפט בינלאומי, כלכלה ועוד והחלו במסע הסברתי לאורכה ולרוחבה של הארץ. כנסי ריבונות גדולים שריכזו אליהם אלפי מתעניינים, כנסים קטנים, משמרות מחאה ומנגד משמרות תמיכה וחיזוק, שלטי חוצות ופרסומים בתקשורת הפכו לחלק בלתי נפרד מקמפיין הריבונות שלהן. הבעיות שהוצגו קיבלו תשובות מגוונות ובכנסי הריבונות קיבלו המתווים השונים בימה. עוד ועוד חברי כנסת, שרים, אישי ציבור ורבנים חברו לתהליך התודעתי שהחל נובט ומצמיח בין השאר גם תוצאות פוליטיות. הקריאה לריבונות שעולה כעת בכנסת ישראל והופכת אג'נדה מדינית שדנים בה, מתעמתים איתה ומתחילים ליישם אותה, נחשבה עד לא מכבר לרעיון חסר סיכוי של צמד משוגעות לדבר.
לצד כנסי הריבונות הוציאו קצובר ומטר לאור בעזרת תורמים מהארץ ומחו"ל את כתב העת שזכה לשם 'ריבונות' (איך לא?) ובו פורסים מומחים, פוליטיקאים ומדינאים, אישי ציבור ואנשי רוח את משנתם על דרכי יישומו של חזון הריבונות. אל כתב העת, היוצא לאור בעשרות אלפי עותקים בעברית ובאנגלית, הצטרף באחרונה גם אתר אינטרנט ברוח זו ובשם זה (כמובן), וגם הוא דו לשוני, בעברית ובאנגלית. "עם כל הכבוד לשפת הקודש, חשוב לנו להעביר את המסר לכל העולם, מעבר לכך שמעצבי דעת קהל שמשפיעים גם על הפוליטיקה והמדינאות ישראלית נמצאים מעבר לים. בנוסף, ידוע לנו שמחלקת המדינה האמריקאית עוקבת אחרי הפעילות שלנו", אומרת מטר.
קצובר מצידה מדגישה "הפעילות ההסברתית שלנו בקמפיין הריבונות לא באה על חשבון או במקום הפעילות בשטח. אנחנו תלמידות של הרב לוינגר זצ"ל שלימד אותנו את הצורך לפעול בשלושה אפיקים – הסברה ויצירת דעת קהל, היאחזות ממשית בקרקע ופעילות פוליטית. חשוב להדגיש שאנחנו לא לבד, נועצנו ואנחנו נועצות באישים כמו אליקים העצני ואחרים, בעבר כשגאולה כהן הייתה בקו הבריאות גם היא הייתה בצוות המייעצים והמעודדים שלנו. בראשית הדרך התייעצנו גם עם אורי אליצור ז"ל".
למטר וקצובר חשוב שלא לקחת קרדיט על מיזם הריבונות כולו. "אחרים התחילו לכתוב על זה הרבה לפנינו, כמו אורי אליצור, קרוליין גליק ואחרים. אנחנו הפכנו את זה לקמפיין, הקמנו את פורום הריבונות עם יורם אטינגר, ד"ר מוטי קידר, הרבנית שולמית מלמד, איתי אליצור, קרוליין גליק, יוסי דגן, ערן בר טל ואישים נוספים. אנחנו ממשיכות להתייעץ איתם ורואות בהם שותפים לנשיאת הדגל מהימים בהם אף אחד לא דיבר על ריבונות ועד לימינו אלה שבהם בכל הפגנה ועצרת הריבונות היא הנושא המרכזי".
"להזיז רעיון מדיני תודעתי זו משימה כלכלית קשה מאד. אנשים מעדיפים לתרום עבור בנין, אמבולנס, ספר תורה שעליהם ניתן להנציח את שם התורם, ולכן חשוב לנו בכל הזדמנות להודות לאנשים היקרים שהבינו את גודל העניין ואת גודל השעה ונרתמו למסע הריבונות", דברי השתיים.
הדרכים ליישום חזון הריבונות, מסבירות קצובר ומטר, שונות וניתן לזהות הבדלים בין דרך אחת לחברתה, "התלבטנו לא מעט במשך שנות הקמפיין אם נכון להציג דרך אחת שאליה יש לנתב את המאמצים או לאפשר העלאת מגוון דרכים. בחרנו באופציה השנייה, ונראה שזה היה מוצדק. גם אם הדרכים חלוקות לגבי שאלה כזו או אחרת עדיין כולנו תחת אותה כותרת של ריבונות, והכותרת הזו תפסה תאוצה דרמטית בציבור הישראלי שהבין שלא ניתן עוד להמשיך במציאות מדומה של שלטון בלתי מוכר, של חוקים שאינם חלים על אזור גדול כל כך, של משאים ומתנים מדיניים שמעודדים את הערבים ונותנים להם תחושה שהנה, עוד רגע ואנחנו עוזבים. ריבונות ביהודה ושומרון היא לא רק הכרח ציוני יהודי ומוסרי אלא גם צורך ביטחוני ומדיני. כשנבהיר שאנחנו כאן כדי להישאר חלומות על מדינת טרור שתקום בלב הארץ ייגנזו".
בימים אלה נערכות ההכנות האחרונות לקראת כנס הריבונות הרביעי שיתקיים ביום ראשון ט"ז טבת בשיתוף העיתון 'בשבע'. גם בכנס זה, בו ישתתפו שרים, חברי כנסת ואישי ציבור, תוצג מניפת הרעיונות לקידום הריבונות, אם כי בניגוד לכנסים קודמים בכנס זה מתכוונות מטר וקצובר להתוות תכנית שתיתן מענה לאתגרי הריבונות.
המוכרת מבין תכניות הריבונות היא תכניתו ל השר בנט הכוללת בשלב ראשון סיפוח של שטחי C הכוללים כתשעים אלף ערבים על כשישים אחוזים מהשטח ובו כל אוכלוסיית מתיישבי יו"ש. ערבים אלו יזכו למעמד אזרחי מלא, במידה ויחפצו בכך. מספר כזה אינו מהווה איום דמוגרפי על עתידה של ישראל, סבור בנט המדגיש שאין בתכניתו כדי לבטל את השאיפה לריבונות גם בשאר שטחי יהודה ושומרון, אולם לפי שעה יחיו ערביי שטחי A ו-B באוטונומיה שמעמדה יתברר בעתיד.
מנגד יש הסבורים כי יש להחיל ריבונות מלאה ומיידית על השטח כולו תוך פירוק הרשות הפלשתינית ומתן מעמד תושבות לערביי יו"ש. בהמשך, בשלבים, ניתן יהיה לשקול מתן מעמד אזרחות למעוניינים בכך, על פי חוק האזרחות.
תכנית נוספת היא תכניתו של ד"ר מרטין שרמן הדוחה את האפשרות להשארת ערביי יו"ש במקומם ביום שלאחר הריבונות. "עם מיעוט מוסלמי של בין 35%-40%, שרובו ככולו לא רק שאינו מזדהה עם אופייה היהודי של מדינה, אלא מתנגד לו בתוקף, לא ניתן יהיה ליצור כאן חברה קוהרנטית וקוהסיבית ובטח לא אחת עם אופי יהודי דומיננטי. מהלך כזה יהווה מתכון וודאי ל"לבנוניזציה" של החברה הישראלית ולשחיקה גוברת של הנוכחות היהודית בה", הוא אומר.
לדבריו "יש להכריז על הקולקטיב ה"פלשתיני" כעל משהו שהוא מכריז על עצמו: כאויב בלתי-מתפשר המוקדש להשמדתה של הישות היהודית-ציונית בארץ ישראל, כפי שבא לידי ביטוי במסמכי היסוד של כל הארגונים ה"פלשתינים” המייצגים. לפי כך, אין לישראל שום חובה – מוסרית, משפטית או מעשית - לקיים את מערך החברתי-כלכלי של קולקטיב עוין המחויב להכחדתה כישות ולפגיעה באזרחיה. נהפוך הוא, יש לה חובה מוסרית לפעול להתמוטטותו כדי למנוע ניסיונות לחסלה ולהרג אזרחיה שעל הגנתם היא מופקדת".
עיקרי תכניתו של שרמן כוללים ניתוק ישראלי ממתן שירותים לערביי יו"ש ועידוד הגירה מרצון תוך מתן מענק ראוי שיהווה תמריץ גם למדינות הקולטות המשוועות לא פעם לאוכלוסייה אמידה ומבוססת.
קיימת גם תפיסתו של הפרופ' אריה אלדד, שגם הוא יהיה מבאי הכנס המתקרב. בשיחה עם 'בשבע' הוא מתמצת את עמדתו ואומר: "עבר זמנם של התרגילים המשפטיים בנוסח חוק ההסדרה ואפילו אימוץ דוח אדמונד לוי לא פותר את כל הסוגיות שלפנינו וצריך לאחוז את השור בקרניו, לומר 'די לכיבוש' ולהחיל ריבונות. לשם כך די בהחלטת ממשלה ואין צורך בחקיקה. בשנת 48' נקבע חוק סדרי השלטון והממשל, ועל פיו ממשלת ישראל יכולה להרחיב בצו את שטחי השיפוט של ישראל על כל שטח שבשליטתה. כך הוחל החוק על באר שבע, נהריה, עכו, הגליל המערבי וכל שטח שלא היה בגבולות החלוקה ונכבשו במלחמת השחרור. לא היה צריך חוק לשם כך, אבל אם ירצו, בשביל "הידור מצווה" גם חקיקה, זה אפשרי".
אלדד אינו שולל את ההחלה ההדרגתית של הריבונות ומעריך כי אם תוצע אזרחות לתושבי שטחי C הם לא יקבלו אותה שכן מעל ראשם תרחף מרגע זה אשמת בגידה במאבק הפלשתיני. לטעמו של אלדד ריבונות על ירושלים רבתי כהצעתו של השר ישראל כץ או על שטחי C כהצעת השר בנט תסתום את הגולל על ניסיון להקים מדינה גם בשאר השטח.
על האופן שבו ניתן לקדם מהלך שכזה הוא אומר: "אנחנו נדרשים כאן לפתרון של הצעת האו"ם בחלוקת א"י. ועדת UNSCOP נשלחה להכין את חלוקת הארץ במאי 48' ואנשיה הבינו שבמדינה היהודית יהיו 600 אלף יהודים ו-450 ערבים, ומאחר והמדינה היהודית לא תשרוד ביחסי כוחות כאלה הם הציעו שהערבים יהיו תושבי המדינה היהודית ואזרחי המדינה הערבית שממזרח לירדן, כלומר פיצול בין אזרחות ותושבות, כמו במזרח ירושלים. נצטרך לשנות את הפרדיגמות ובמקום לומר שתי מדינות לשני עמים נאמר שתי מדינות משני עברי הירדן".
בדבריו מזכיר אלדד כי ממלכת ירדן הוקמה על 75 אחוזים מהשטח שהוקצה מלכתחילה למדינה היהודית בסאן רמו ובהחלטת חבר הלאומים. "צ'רצ'יל גזל ששלושה רבעים ונתן לערבים", הוא מזכיר ומאמין כי קרוב היום בו הפלשתינים השוכנים בירדן, כ-75 אחוזים מתושבי הממלכה, יתקוממו נגד שלטון המיעוט הבדואי, יחוללו מהפכה שתוביל להקמתה של מדינה פלשתינית על שטחי הממלכה ההאשמית, עובדה שתחליש את הטיעון הפלשתיני נגד ישראל בעיני העולם. עד אז, כאמור, רואה אלדד כיעד את סיכולה המעשי של הקמת מדינה פלשתינית, וזאת נכון לעשות לפחות בסיפוח מדורג ומשמעותי ביו"ש.
אפיק נוסף ליישום חזון הריבונות הוא אפיק האוטונומיה או האוטונומיות, ועיקרו הוא החלת ריבונות על השטח כולו, ומיד לאחר מכן הקמת אוטונומיה אחת או כמה אוטונומיות תחת מטריית גג מדינית וביטחונית של ישראל באזורים המכונים שטחי A ו-B. תושבי האוטונומיות הללו יצביעו לפרלמנט מוניציפאלי משלהם בעוד לתושבי אזור C תינתן האפשרות לקבל מעמד תושב, מעמד אזרח בהתאם לתנאי נאמנות מתבקשים או השתייכות לאוטונומיה הסמוכה אליהם.
בכנס המתקרב יוענקו אותות 'יקיר הריבונות' למשפחתו של אורי אליצור המנוח על פועלו ההסברתי של אבי המשפחה בפולמוסים ומאמרים רבים ולעיתונאית והחוקרת קרוליין גליק שספריה פורטים את ההתמודדות עם אתגרי הריבונות לפרטים. את האות תעניק לגליק סגנית שר החוץ, חברת הכנסת ציפי חוטובלי, המלווה את קמפיין הריבונות משנותיו הראשונות.
בשיחה עם 'בשבע' היא קובעת כי המהפך התודעתי שחל בשמונה השנים האחרונות בימין הישראלי הוביל לכך ש"בשלו התנאים מבחינת הרצון של העם לקבל הכרעה. כשמדובר בהחלטות מדיניות בסדר גודל כזה חשוב שהעם יעמוד מאחורי זה, ולא רק הממשלה שנבחרה לשם כך. המפתח הוא הרצון של העם".
כהונתה במשרד החוץ וההיכרות עם הלחצים הבינלאומיים לא גרמו לחוטובלי לסגת מתחושתה ושאיפתה לראות את צעדי הריבונות הראשונים לריבונות בשנת החמישים לשחרור ירושלים ויהודה ושומרון. לדבריה את המהלך יש לבצע ב"הדרגה שיש בה היגיון", כלשונה. "ריבונות במעלה אדומים זה קטן מדי ומעט מדי ואין מאחורי זה שום עיקרון. אם אנחנו מחפשים קונצנזוס אז יש קונצנזוס ישראלי דומה גם על גוש עציון. המהלך הנדרש הוא ריבונות על ירושלים רבתי. לעמדה הזו שותפים גם חבריי בליכוד. בצעד ראשוני שכזה יש גם אמירה ערכית מול הטענות הפלשתיניות המתמקדות בלב שהוא ירושלים". תכנית זו כוללת הקמת מטרופולין ירושלמי הכולל את מעלה אדומים גוש עציון ואזורים נוספים.
"אנחנו מאמינים בתהליכים. ישראל ב-48' הצליחה להרחיב את גבולות שטחי החלוקה ורק ב-67' איחדנו את ירושלים ושחררנו את יו"ש. כך הציונות עובדת, בשלבים". אומרת חוטובלי ועוברת לשלב הבא הכולל החלת ריבונות על ההתיישבות כולה, מהלך שלטעמה יכול להתבצע כבר בקדנציה הנוכחית. תיאום עם האמריקאים יהיה אמנם רצוי מאוד ויוכל להפוך את המהלך לגדול ומשמעותי הרבה יותר, אך הדברים תלויים בממשלת ישראל והעבר מלמד ש"ממשלות ישראל לא תיאמו מהלכי סיפוח דומים עם אף גורם בינלאומי, כך היה בהכרזת ירושלים כבירה, כך בסיפוח מזרח ירושלים וכך בסיפוח הגולן".
תכניתה של חוטובלי כוללת בתוכה גם מהלכים מאסיביים לעידוד עלייה, חקיקה שתכלול חובת נאמנות ושירות לאומי וצעדים נוספים. "מעולם לא קלטה חברה קבוצה אחרת ששוללת את עצם קיומה", היא אומרת ושוללת את רעיון איזרוחם של כלל ערביי יו"ש "אי אפשר להפוך טרוריסטים ותומכי טרור לחלק מאיתנו. אני לא טומנת ראש בחול. שואלים אותי על מתן חופש תנועה, והתשובה היא שהדבר תלוי במידת הסיכון. אם הם יהיו תומכי טרור, ישראל כמדינה מתגוננת תצטרך להמשיך להתגונן".
ומה באשר לשלבי ההמשך? "אני מאמינה שבין הים לירדן צריכה להיות ריבונות ישראלית. אין מקום למדינה פלשתינית, בוודאי בעולם שבו הפלשתינים מפוצלים בין ירדן, יו"ש ועזה. לאחר החלת הריבונות תפתח סוגיית הפתרון לאוכלוסייה הפלשתינית שדחתה כל פתרון עד כה. יתכן שלעת הזאת, בה לא הושלם תהליך של עלייה בסדר גודל משמעותי, יש מקום לשקול פתרון של פדרציה עם ירדן ופתרון שיאפשר לעזה להיות תחת שלטון מצרים". לדבריה מהלך שכזה גם הוא, אם יזכה לרוח גבית אמריקאית הכוללת תימרוצים כלכליים ואחרים למדינות השכנות, סיכוייו גדולים הרבה יותר, בעוד "אם הוא יבוא רק מכיוונה של ישראל הוא יהיה כמעט חסר סיכוי".
לטעמה של חוטובלי על ראש הממשלה נתניהו להציג בפני הנשיא האמריקאי טראמפ את ההיסטוריה של המגעים המדיניים ולהוכיח לו את סרבנותם העיקשת של הפלשתינים לכל מתווה של נסיגה ישראלית. "בפני הממשל תונח תכנית שטוענת שהפלשתינים פשוט לא רוצים מדינה. אין תקדים בעולם למצב שבו אוכלוסייה המבקשת הגדרה עצמית סירבה לקבל עצמאות רק בגלל גודל הטריטוריה שהוצעה לו, וכידוע יש בעולם מאות סכסוכים וקבוצות אתניות הדורשות עצמאות. לאחר הסירוב הפלשתיני העקבי הגיע הזמן למחשבה אלטרנטיבית". להערכתה של חוטובלי ברוח זו ממש בונה נתניהו את מארג היחסים המדיניים מול הממשל החדש, "הוא מתדרך שגרירים ברוח הזו של מבט כולל על המזרח התיכון ולא באופן נקודתי על הסוגיה הפלשתינית. יש כאן את רוח דאע"ש שאיתה צריך להתמודד. נתניהו ידון עם טראמפ על הסוגיות האיראנית והסורית. חשוב שהוא יידע שהוא מגיע לדיונים הללו עם גב ישראלי למהלכים כאלה".
ומהשיח על שועי עולם ומשרטטי מפות בינלאומיות חוזרת חוטובלי לגרעין שהחל הכול, "אלמלא נדיה ויהודית שנושאות את הדגל הזה הוא לא היה הופך לנחלת הכלל. הן החלוצות וחוד החנית של הסיפור הזה. נשים גדולות ששחו נגד הזרם ומגיע להן כל הקרדיט על כך".