הדמוגרף וציר ישראל לשעבר בוושינגטון יורם אטינגר מנתח את השלכות תוצאות הבחירות בארה"ב על יחסי ישראל-ארה"ב.
הדמוגרף וציר ישראל לשעבר בוושינגטון יורם אטינגר השתתף בסדרת ההרצאות ב'עוז וגאו"ן'. בהרצאתו התייחס לשורת תובנות ולקחים ממערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית.
אטינגר מבהיר שעל מנת להבין את השלכות הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב על יחסיה עם ישראל, חשוב להכיר את השינויים הדמוגרפיים שחלים בתקופה האחרונה בתוך ארצות הברית עצמה. שינויים אלו מהווים נקודת ציון דרך קריטית ודרמטית.
אטינגר מציג בפנינו מאבק תרבותי בין שתי קבוצות אוכלוסייה שונות. צד אחד מורכב על ידי אוכלוסיות של מרכזים אורבניים גדולים, ומצד שני עומדת האוכלוסייה של עיירות קטנות או אמריקה הלא עירונית, המכונה גם מדינות ה"פליי-אובר" (flyover country ). כינוי זה נועד להדגיש שכביכול אין צורך לבקר במדינות אלו, אלא מוטב רק לטוס מעליהן בדרך מקצה אחד של ארה"ב לקצה השני. אטינגר מסביר כיצד למלחמת התרבות הזו יש השפעה ישירה על יחסי ארה"ב-ישראל, וכיצד מלחמה זו מאופיינת בחלקה על ידי ניגוד אידאולוגי וערכי בין שתי גישות. מחד גיסא נקודת מבט אוניברסאלית, ומאידך נקודת מבט ממוקדת עצמאות לאומית.
ערכים מסורתיים לעומת "פרוגרסיביזם"
אטינגר ממשיך בשיחתו כשהוא מאפיין את מלחמת התרבות, בחלקה, על ידי השוואה בין השקפת עולם שרואה ערך בממשל רחב-השפעה, לעומת השקפת עולם שנותנת עדיפות לממשל מצומצם. היבט נוסף במלחמת התרבות שמציג אטינגר הוא הניגוד בין אלו שדוגלים בשיטת "תרבות הביטול" (cancel culture), לבין אלו שמכבדים את האבות המייסדים של ארצות הברית ואת הערכים אותם הם מייצגים.
על פי אטינגר, מאה ועשרים המעפילים האמריקאים הראשונים שהגיעו לאתר פלימות' רוק (Plymoth Rock) בשנת 1620 החשיבו עצמם ל"עם הנבחר", כאשר הם נודדים ל"ארץ המובטחת"; למעשה זו הסיבה בגללה הרבה עיירות ברחבי ארה"ב עדיין נושאות שמות מקראיים, כדוגמת ירושלים, חברון, וכו'.
הדוגלים ב"תרבות הביטול" מרחיקים את עצמם מההיסטוריה ומהמורשת האמריקאית, ובתוך כך הם שומטים מעצמם גם את היחס המסורתי שרחשה ארה"ב בעבר כלפי ישראל. הם מתנתקים מערכים כגון פטריוטיות, מהרעיון של ה"גיבור האמריקאי", מהדגל עצמו, ולבסוף מהמוטו האמריקאי "In God we trust" (מבטחינו באלוקים).
לפי הערכת אטינגר תוצאות הבחירות של נובמבר 2020 חיזקו אף יותר את "תרבות הביטול", ושלתוצאות אלו תהיה השפעה שלילית על היחס המיוחד שישראל נהנתה ממנו בדרך כלל מארה"ב.
אלא אם כן ארה"ב תנקוט בצעדים מאוד יוצאי דופן, ביידן אכן יכהן כנשיא הבא של ארה"ב, ואיתו יתחזקו ההשפעות מהעולם ה"פרוגרסיבי" ומהקיצונים של המפלגה הדמוקרטית; כאשר זו האחרונה בעלת היסטוריה ביקורתית ביותר כלפי ישראל, בעודה תומכת ללא עקבות בפלסטינים, בנוסף לאייטולות מאירן, חמאס, עזה, והרשות הפלסטינית, וכל אלו עלולות להשפיע במידה ניכרת על הוועדה הממונה על הקצאת קצבאות למדינות מחוץ לארה"ב (Appropriations Committee ). למעשה, שני המועמדים המובילים לניהול וועדה זו בממשל הנכנס הם דווקא בעלי הגישות הביקורתיות ביותר כלפי ישראל.
מאזן הכוחות בממשלת ארצות הברית
אטינגר מציין שלוועדת ההקצאות המצויינת לעיל ולוועדת ענייני החוץ כוח השפעה כמעט שווה לנשיא עצמו בממשל. בעוד שבעבר גם אם היה הנשיא המכהן קשוח כלפי ישראל, לדוגמא משך הממשל של הנשיא בוש ומזכיר המדינה שלו ג'יימס בייקר, הקונגרס היה תמיד פרו- ישראלי.
צורת הממשל האמריקאית הינה פדרליזם המבוסס על חוקיות מקראית, ובה נתונה הירארכיית הנהגה. אטינגר מוסיף להסביר כי המילה "פדראלי" (federal) מקורה מהמילה הלטינית "פאודוס" (foedus), ומשמעותה "ברית".
היכן באה לידי ביטוי השפעתה של מדיניות הנשיא?
נשיאות טראמפ ייחודית בכך שבמהלך הקדנציה שלו, הוא לא הפעיל לחץ כלשהו על ישראל, ובזכות זה ישראל נהנתה מארבע שנים יוצאות דופן בנוחיותן בהיבט של יחסי ארה"ב- ישראל. בנוסף, מייק פומפאו, מזכיר המדינה של טראמפ וידיד טוב של ישראל, יזם וביצע מספר מהלכים היסטוריים מבורכים כלפי ישראל.
אטינגר מצהיר שאם אכן ביידן יכהן כנשיא הבא של ארצות הברית, יכנסו לתוקף שינויים רבים במדיניות ארה"ב כלפי ישראל. השוני המשמעותי ביותר יהיה כנראה בתקציב הביטחוני, ולכן השפעותיו לא תהיינה בהכרח ישירות. נשיאות אובמה\ביידן קיצצה משמעותית את תקציב הביטחון, וגרמה כתוצאה לירידה ביכולת ההרתעה של ארה"ב דבר שהתקבל בברכה על ידי אויבי ארה"ב וישראל כאחד.
לפי הערכותיו של אטינגר את ההיסטוריה של ביידן כסגן נשיא וכסנאטור, ובנוסף את יועציו הראשיים כגון אנטוני בלינקן, ארה"ב צפויה לחזור לימים בהם הלחץ על אירן היה מופחת. אטינגר מאמין שביידן צפוי לאמץ לחיקו את האייתולות, אותם גורמים המחפשים בכל הזדמנות להפיל כל ממשל מתון פוליטית ברחבי המזרח התיכון, אפריקה, ובמדינות נוספות. אחרת, מדוע לאירן יש נוכחות בדרום אמריקה אם לא להוות גורם ליצירת כאוס וטרור בארה"ב, כשאלו יכולים ללא כל הפרעה ליצור תאים- רדומים שיהיה ניתן להפעילם למטרות טרור כשיתחשק לאירן?
ניכר שנראה גם שינוי בגישה וביחס כלפי האחים המוסלמים. בכל הזדמנות בה היה יכול, אובמה תמך באחים המוסלמים כשעמדו בניגוד לכל ממשל מתון במזרח התיכון. לפי הערכות אטינגר, איננו צפויים לראות שיתוף פעולה בין הבית הלבן לבין המשטרים המתונים במזרח התיכון הנלחמים באחים המוסלמיים, אלא בדיוק להיפך.
הנושא של טרוריזם אסלאמי לא קיבל מקום נאות בממשלת אובמה\ביידן. המונח "טרור אסלאמי" אף לא הוזכר. למעשה, אפילו התקרית בפורט הוד (Fort Hood) בה שלושה עשר חיילים נהרגו על ידי טרוריסט אסלאמי, כונתה "אלימות במקום העבודה" על פי הגורמים הממונים.
המיקוד החדש
לפי דברי אטינגר, ביידן יתמקד בטרור האסלאמי במקום ב"זכויות אדם", ובלינקן יתפקד כדוגמת ג'ים בייקר, אך גישה זו מנותקת מהמציאות. ראוי שהדגש יהיה על השאלה העקרונית האם מדובר במשטר שהוא תומך בארה"ב או באייתולות. הישגי העבר של מדינת ישראל הם הטובים ביותר במזרח התיכון בנושאי זכויות אדם, ולכן סביר להניח שבזכות הישגים אלו ישראל תזכה ליחס מועדף. אך ערב הסעודית תחשיב בכך רק עוד סטירת לחי, בנוסף לתמיכתו של הממשל האמריקאי החדש באייתולות. כמו כן, גישה זו תיחשב סטירת לחי גם עבור כל הממשלים המתונים במזרח התיכון, וזו גם תדרבן משטרים סוררים להתחזק כנגדם.
הזווית הישראלית- פלסטינית
בלינקן מתכנן לחזור לגישה ה"צנטראליסטית" בנושא הפלסטינים, בעודו מתעלם מהמציאות העכשווית במזרח התיכון ומהשינויים האחרונים שהתחוללו באיזור, כולל הסכמי השלום מהעבר (עם מצרים וירדן). אטינגר טוען שעל מנת לקדם שלום בין ערבים לישראלים, מוטב דווקא להרחיק עצמנו מנושא הפלסטינים. אלו הקוראים "פלסטין ראשונה" פשוט טועים. גורמים פרו- אמריקאים אינם חפצים במדינה פלסטינית, מכיוון שהיא איננה הכרחית ומכיוון לערבים יש זיכרון ארוך טווח. מדינה פלסטינית רק תוסיף דלק לבעירה, במקום לכבותה; דבר שביידן עוד לא למד.
ההיסטוריה הארוכה של בגידתם של הפלסטינים בערבים ובמוסלמים
כעת, אטינגר פורס בפנינו רשימה ארוכה של בגידות על ידי הפלסטינים. לפלסטינים היסטוריה של בוגדנות כלפי מצרים בשנות ה-50, כלפי סוריה בשנות ה-60, כלפי ירדן בשנות ה-70 (נכון לציין בפרט את "ספטמבר השחור", בו נערך ניסיון לעורר מהפכה נגד השלטון שהסתיים בקונפליקט צבאי ממושך), וכמובן כלפי לבנון בשנות ה-80. בנוסף, הפלסטינים גם הביעו תמיכה בסדאם חוסיין על כיבושו את כווית. אטינגר מזכיר לנו שהערבים לא שוכחים דברים כאלה כל כך מהר.
סקירה כללית על יחסי ארה"ב- ישראל
נהנינו מאוד מארבע השנים בהם היה טראמפ הנשיא. אך יכול להיות שפנינו מועדות שוב לתקופת חיכוך, לחץ, מתח, וענישה מצד ממשל ביידן. כל מי מעורה בענייני המזרח התיכון יודע היכן נמצאות בעלות הברית של ארה"ב. ישראל הינה המדינה הדמוקרטית האמינה היחידה באיזור, זאת בניגוד לערבים, שבמיטבם אולי לא אמינים במיוחד, אך בדרך כלל מעבר לחוסר אמינות, הם מביעים רגשות אנטי-אמריקאיים.
אטינגר מציין שלמרות שאובמה היה יחסית קר כלפי ישראל, כתוצאה מדוחות מטעם סוכנויות המודיעין האמריקאי ומהצבא האמריקאי, אובמה עצמו הבין לבסוף שישראל ייחודית במיוחד, היות וביכולתה להכפיל את כוחה של ארה"ב. בנוסף, ישראל מספקת לארה"ב הרבה יותר ממה שישראל מקבלת בתמורה בנוגע ל"סיוע חוץ". לאחר שהבין את המצב לאמיתתו, אובמה הרחיב את קשריו עם ישראל.
מה הצפי ליחסי ארה"ב עם ישראל?
אטינגר מבהיר כי "אין מקום לפאסימיות או לפטליזם". האמת חזקה מכל תפיסה מוטעית שעלולה להיות לאנשים לגבי המזרח התיכון. ישנה רק מדינה אחת שמאפשרת לארה"ב להרחיב את הישג ידה האסטרטגי, וזוהי ישראל. הגיון פשוט וריאליזם ינצחו בסופו של דבר.
אטינגר נשאל האם לדעתו ביידן ימשיך לפתח הסכמי שלום מול מדינות ערביות נוספות, ותשובתו היא שלבטח ישנן עוד מספר מדינות ערביות, אפריקאיות, ומוסלמיות שמעוניינות להצטרף למגמת הסכמי השלום האחרונה, אך נכון לעכשיו הן חוששות מכיוון שאינן יודעות למה לצפות. אם טראמפ יוכל להמשיך בפעולתו בנושא ההסכמים, אטינגר מאמין שתהיה הרחבה מהירה של היקף המדינות המעורבות. טראמפ תומך במי שמאוים על ידי האייתולות. איום זה, בנוסף לאיום המקומי באיזור מצד האחים המוסלמיים, היווה נקודת מפתח ליצירת הסכמי השלום. מדינות אלו חפצות בהגנה הצבאית שארה"ב מסוגלת לספק להן, אך כרגע הן אינן בטוחות שהן יזכו לאותה הגנה תחת ממשל ביידן. מדינות אלו זוכרות את ממשל אובמה, ואת תמיכתו באייתולות.
סיבה נוספת שמשתלם למדינות מוסלמיות או ערביות ליצור הסכמי שלום עם ישראל היא מעמדה של ישראל בארה"ב; כאשר מדינות אלו מאמינות שמעמדן בעיני האמריקאים ישתפר גם הוא בזכות קרבתם לישראל. ככל שמעמדה של ישראל בארה"ב גבוה יותר, כך סביר יותר שמדינות ערביות נוספות תרצנה לחתום על הסכמי שלום מול ישראל.
כיצד קבלת הסיוע האמריקני לישראל משפיע על עצמאותה של ישראל?
שאלה נוספת שנשאל אטינגר היא: באיזו מידה מושפע חופש הפעולה של ישראל כאשר אנו מקבלים את הסיוע האמריקאי, וכיצד תוכל ישראל להשתחרר ממוגבלויות שלו? בתשובתו של אטינגר הוא מסביר שלמעשה כל ראשי הממשלה הישראלים מ- 1948 ועד- 1992 דגלו בניהול יחסים טובים עם ארה"ב, אך לעולם לא עשו זאת על חשבון חירותה של מדינת ישראל לפעול כראותה.
במקום זאת, הם ניהלו את מדינת ישראל באופן עצמאי, ולא חיכו לקבל אישור מהאמריקאים לקדם את האינטרסים של ישראל ביהודה ושומרון, כמו כן ברמת הגולן ובירושלים.
למעשה, בן גוריון הרחיב את שטחה של ישראל בכ-50% לעומת גבולות תכנית החלוקה משנת 1947, זאת למרות לחץ כבד מהנשיא טרומן, ממשרד החוץ שלו ומה CIA להביא לסיומו של "כיבושו" לכאורה של הנגב, חלקים מהגליל, חלקים ממישור החוף, וממערב ירושלים. גם אשכול לא חיכה לקבלת אור ירוק לאיחוד ירושלים או לבניית שכונות חדשות מחוץ לירושלים או בגוש עציון וכדומה. כמו כן גולדה מאיר לא חיכתה לקבל אישור אמריקאי להרחבת התנחלויות. שלושת ראשי הממשלה הללו מהווים דוגמאות בהם מנהיגים ישראלים ביצעו פעולות לטובת ישראל דווקא למרות התנגדות חריפה מוושינגטון. בגין הרס את הכור הגרעיני בעירק, בניגוד להתרסה חמורה מצד הנשיא רייגן, והמשיך בפעולתו אף למרות שמהלך זה הוביל לבסוף לענישה מצד הממשל האמריקאי. שמיר גם כן הרחיב התנחלויות בניגוד לרצונם של בוש ובייקר. כאשר ראשי ממשלת ישראל מנהיגים את המדינה בעצמאות מבלי להיכנע ללחצים חיצוניים, זה מוביל דווקא לרכישת כבוד מוגבר כלפי ישראל.
מה ניתן ללמוד מהשקפת העולם הזו שישפיע על המהלכים של ישראל כיום?
אטינגר מצטט לנו משפט שהוא שומע לעיתים קרובות: "ישראל אינה יכולה להנהיג משטר ישראלי בעמק הירדן או בחלקים של יהודה ושומרון או באיזור C מכיוון ששום דבר בקנה מידה כזה לא יכול להיעשות ללא קבלת אישור מקדים מוושינגטון". כשאטינגר שומע טענות מסוג זה הוא תוהה לעצמו אם אנשים אלו מכירים את וושינגטון בכלל, ומדוע הם שכחו את ההיסטוריה של המנהיגים שלנו, החל בבן גוריון וכלה בשמיר; המציאות היא פשוט הפוכה מהקביעה המנותקת שהם מציגים. למעשה, אסור לישראל לבקש רשות לבנות בגבעת המטוס בירושלים. בקשת רשות מסוג זה מהווה השפלה לאומית, ומעבר לכך היא אינה מוסיפה מאומה לתחושת הכבוד שרוחשת ארה"ב לישראל.
האם נכון להכריז ריבונות במהלך החודשיים הקרובים?
נדיה מטר, אחת מיושבות הראש של תנועת ריבונות יחד עם יהודית קצובר, שואלת האם מוטב לישראל להכריז ריבונות במשך החודשיים הקרובים. אטינגר עונה שלמעשה אין הבדל בין החודשיים המסוימים הללו לבין כל חודשיים אחרים. האם יותר הגיוני להכריז על עצמאות דווקא לאחר כניסתו של נשיא חדש? על כל פנים, על ישראל לפעול לטובת האינטרסים שלה. מוטב שהמציאות תנהיג את המדיניות.
אטינגר מסכם את שיחתו באמירה ש"למרבה הצער, המטרה הבאה שעלינו להתרכז בה היא לא וושינגטון, אלא דווקא ירושלים. אנו צריכים ליצור פתיחות לרעיון של קישור שטח E-1 עם מעלה אדומים, לבניה מחודשת בגבעת המטוס, להנחלת משטר ישראלי בשטח C, ולהריסת מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים בשטח C או בבקעת הירדן. לצערנו, הממשלה הישראלית הנוכחית מתנהגת כאילו היא ניטרלית, ולא כאילו היא הממשלה שלנו, ממשלת מדינת ישראל".