תנועת הריבונות אבלה על פטירתו של עמוד האש שלפני המחנה, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, ומתחייבת להמשיך ולמנף את מורשתו, מורשת ריבונות עם ישראל בארצו.
תנועת הריבונות מבכה את הסתלקותו של מורנו הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, מעמודי התווך של ההתיישבות המתחדשת ביהודה ושומרון בכלל ובחברון בפרט, מקים ומייסד ישיבת ניר, חבר כנסת בתנועת התחיה.
הרב ולדמן ורעייתו, הרבנית רות ולדמן שתבדל לחיים ארוכים, מהווים דוגמא ומופת של חלוציות, של נאמנות לארץ ישראל עליה שילמו מחירים כבדים.
ישיבת ניר הייתה הרוח שמאחורי עלייתם לקרקע של יישובי דרום הר חברון. בחוריה ספגו וממשו את חזון ארץ ישראל בכל רחבי הארץ בתחומים רבים. בקיץ האחרון היה זה הרב ולדמן שפנה אליו בדאגה רבה וביקש שנפעל למנוע את הקמת הקונסוליה האמריקאית לפלשתינים. הרב הבין מיד את הסכנה הגלומה בצעד מסוכן זה, שדרכו נאבד חלילה את ריבונותנו בבירת הנצח שלנו.
נרתמנו לפעילות החשובה הזאת. הגיבוי של הרב לתנועת הריבונות בכלל ולפעילות למען ירושלים הפיחו בנו כוחות. לאורך כל דרכה של התנועה ידענו שיש גיבוי ותמיכה למעשינו. תפילתנו שדרכו תמשיך להאיר את עינינו ופועלינו למען ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.
עם פטירת הרב זצ"ל אנו מביאים כאן את הריאיון המיוחד שהעניק לגיליון 'ריבונות' מס' 6. הרב העניק את הראיון לאחר פטירת שותפו הגדול לתנופת ההתיישבות, הרב משה לוינגר זצ"ל, ובו הוא מתאר את ימיה הראשונים של ההתיישבות ואת החשיבות הגדולה שהוא רואה לחזון הריבונות ויישומו.
צעדיה הראשונים של חברון המתחדשת
חודשים אחדים לאחר פטירתו של מחולל חידוש הישוב היהודי בחברון ומי שהיה המנוע מאחורי תנופת כלל ההתיישבות ביש"ע, הרב משה לוינגר זצ"ל, שוחחנו עם שותפו למהפכה, ראש ישיבת 'ניר' בקריית ארבע, הרב אליעזר ולדמן, על הימים ההם בהם למדו מהמפא"יניקים איך קובעים עובדות בשטח.
"למדנו יחד בישיבת מרכז הרב משנת תשי"ח, ואחרי תקופה קצרה התחלנו ללמוד בחברותא", מספר הרב ולדמן על ראשיתו של הקשר של מי שלימים נקשרו גם בקשרי משפחה כאשר הוא עצמו הציע לרב לוינגר את מרים, קרובת משפחתו כשידוך ושנה לאחר חתונתם השיב לו הרב לוינגר והציע לו כשידוך את קרובת משפחתו שלו.
הקשר ההדוק בין השניים, קשר שהוביל לתנופת התיישבות החל ברוח שנשבה אז בין כותלי בית המדרש בהנהגתו של רבם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. "המתח הרוחני החינוכי בישיבה היה רווי בציפייה לצעדי גאולה נוספים מצד הקב"ה. התחנכנו לראות בכל התהליך הציוני מראשיתו כמעשי ה' הבאים לעורר את עם ישראל שבגלות לגאולה, לאחריות לאומית, למרידה בגלות ולעלייה לארץ ישראל, ולכן ראינו בכל התהליך מראשיתו ממד אלוקי, כך בוודאי ההתיישבות והקמת מדינת ישראל, הכול כמעשה ה' לגאולת ישראל. מעבר לכך שחיינו בחוויה מתמדת את עצמאות ישראל ככבוד ה',
גם ציפינו לצעדים נוספים".
הפלקטים בבני ברק וירושלים קוממו
הצעדים הבאים הגיעו במלחמת ששת הימים שפרצה זמן קצר לאחר דבריו המפורסמים של הרב צבי יהודה בליל יום העצמאות תשכ"ז, "אמנם גם אני וגם הרב לוינגר לא היינו באותה סעודה חגיגית, כי כבר היינו נשואים, אני הייתי במרכז שפירא והוא היה בנחלים, אבל שמענו מיד את הדברים שלא ידענו את פשרם, שמענו את זעקתו של הרב 'איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו? השכחנו אותם?'. למחרת יום העצמאות, נאצר, נשיא מצרים, הכריז לעיני כל העולם שהוא עומד לזרוק את היהודים לים, גייס את צבאו ונתן הוראה לסלק את חיילי האו"ם שהיו בגבול הנגב וסיני ובישראל החלו גיוס והיערכות. החלו שלושה שבועות של מתח שהעלה אצלנו את הציפייה והעובדה שהקב"ה פתח בפנינו את שערי יהודה שומרון, עזה והגולן זה מה שקשר בינינו".
בשלושת שבועות ההיערכות והמתח שטרם המלחמה, בעוד העם כולו היה מגויס היו השלושה - הרב לוינגר, הרב ולדמן והרב דרוקמן - לא מגויסים שכן הם שירתו ברבנות הצבאית ובשלב זה טרם הוחל בגיוס רבנים ור"מים. "באותם ימים ראינו פלקטים בירושלים ובבני ברק ומודעות בעיתונות החרדית שהתוכן שלהן הוא קריאה לעם ישראל לחזור בתשובה כי אנחנו עומדים בפני סכנה גדולה לקיומנו. חשבנו, הרב דרוקמן ואני, ודיברנו על כך שלא זה צריך להיות המסר, לא מסר של הפחדה. ברור שטוב וחשוב לחזור בתשובה אבל לא מתוך הפחדה. המסר צריך להיות חיזוק הביטחון של עם ישראל והציפייה לגאולה כדי לרומם את הרוח והביטחון".
"למחרת הגיע אלינו הרב לוינגר מנחלים וגם הוא חשב אותו דבר. הלכנו לרב צבי יהודה ואמרנו לו את הדברים. הוא הסכים איתנו ואמר שנחבר ניסוח והוא ורבנים אחרים יחתמו עליו. חיברנו נוסח ביום רביעי שלפני המלחמה וחילקנו בינינו תפקידים, מי יילך להחתים את איזה רב, אבל עוד לפני שהגענו למסירת הדברים לתקשורת פרצה המלחמה", נזכר הרב ולדמן.
זוכים שגם אנחנו נשתתף במהלכי הגאולה
המלחמה הסתיימה ושיבת העם לערש הולדתו ההיסטורית הפיחה בעם כולו רוח חדשה, בישיבת מרכז הרב הסערה הרוחנית הייתה עצומה. "היה ברור לנו מה תפקידנו. הקב"ה פתח את לב ארץ ישראל כדי שנבנה בו חיים יהודיים, שנתיישב באזורים הללו. העניין ההתיישבותי בער בנו. חשבנו שבזמן מלחמת השחרור היינו עוד ילדים ולא זכינו לכל המעשים הגדולים שבמלחמה ובהתיישבות, ולכן חשנו שהקב"ה זיכה אותנו שגם אנחנו נזכה כעת להיות שותפים במהלכים החשובים של העמקת הצעדים של תהליך הגאולה".
מתוך התחושה הזו יוצאים החברים לראשיתו של מבצע ההתיישבות המתחדשת בלב הארץ כאשר המבצע הראשון הוא התגייסות למבצע השיבה לכפר עציון בהנהגתו של הרב חנן פורת. "העלייה לכפר עציון נעשתה באלול, שלושה חודשים אחרי המלחמה וסברנו שמדובר במבצע חשוב מאוד אבל אי אפשר להסתפק בחידושו של קיבוץ אלא יש לשוב ולבנות מחדש את הערים העתיקות שלנו וחשבנו שהמקום הנכון ביותר הוא חברון", אומר הרב ולדמן ומיד ממהר להבהיר כי בכל פעם שהוא מתבטא בלשון רבים הלשון אינה מדויקת. "חשוב לדעת שהמנוע הגדול, היוזם, המפעיל והפועל יומם ולילה באמונה ובמרץ גדול של עשייה וארגון היה הרב לוינגר. בלעדיו כל המציאות הזו לא הייתה נוצרת. כל מה שאני אומר שעשינו כוונתי שרק עזרנו לפילות שלו, סייענו לשינוי המציאות עד לימינו אלה, ימים של ארבע מאות אלף איש ביהודה ושומרון".
"פעלנו בהתחלה בשלוש חזיתות, קודם כל להחתים משפחות שתהיינה מוכנות לעבור להתגורר בחברון. לא רצינו לחכות עד הקיץ הבא וסוף שנת הלימודים אלא שנהיה ערוכים מיד כשנוכל. החזית השנייה היא המאמץ לשכור בתים בחברון או לקנות אותם. החזית השלישית היא החזית ממשלתית, להשיג אישור ממשלתי למבצע. למעשה החזית היחידה שהצלחנו בה הייתה בהחתמת משפחות. הדברים עברו מפה לאוזן ופנינו - ושוב, אני מדבר בלשון רבים, אבל מי שהוביל את הפעילות היה הרב לוינגר - למשפחות ועם ישראל חי ומתעורר. לעומת זאת בשתי החזיתות האחרות לא הצלחנו באותה תקופה. גם אם נמצאו ערבים שהיו מוכנים להשכיר בתים הופעל עליהם טרור והם חזרו בהם. גם בממשלה, ממשלת לוי אשכול, לא היו מוכנים לאשר. הם לא אמרו במפורש לא, אלא שזה לא הזמן המתאים לכך וכיוצא באלה".
שיעור בציונות מעשית מיגאל אלון
במקביל להמתנה לאישור ראשוני של הממשלה המשיך גרעין המתיישבים במאמצי איתור בתים להשכרה. בשלב זה, מציין הרב ולדמן, החלה התעוררות רחבה בישראל למען ארץ ישראל השלמה. אישי ימים ושמאל חברו תחת הכותרת הזו ובהם אליעזר לבנה, נתן אלתרמן, משה שמיר, ישראל אלדד, גאולה כהן ואיתם נציגי הקבוצה הדתית הרב נריה, הרב לוינגר, הרב ולדמן ואחרים. "זו הייתה התעוררות שהצביעה מיד על התקיימותו של חזון שעליו למדנו בבית המדרש. ב'אורות' ובאגרת של הנציב למדנו שעתיד עניין ארץ ישראל לאחד גוונים שונים בעם ישראל והדבר מוכיח על הממד האלוקי של הדברים וחשיבותם, והנה הדברים מתגשמים".
"בעניין האישור הממשלתי המתעכב הציעו לנו חברנו מהשמאל בתנועה להיפגש עם שר העבודה, יגאל אלון, שהיה ידוע כאקטיביסט, ולבקש ממנו עצה. קיבלנו את ההצעה, הלכנו לאלון והצגנו בפניו את המשאלה להשגת אישור ממשלתי. הופתענו מהתשובה שלו. הוא אמר לנו 'השתגעתם? אתם רוצים אישור ממשלתי? כך לא פועלת הציונות. אף פעם לא ביקשנו אישור של המוסדות הרשמיים, אלא קודם קבענו עובדות ואחר כך ביקשנו אישור. אם לא היינו נוהגים כך לא היו קמות גנוסר וחניתה'. זה הפתיע אותנו. חונכנו לפעול בצורה ממלכתית, ועד היום אנחנו פועלים בצורה ממלכתית. הרב לוינגר פעל והורה את הדרך, איך גם אם אנחנו ממלכתיים ביותר נוכל לדחוף את הממלכה לאותם דברים שצריכים להיעשות, וכך המשכנו לפעול".
לקראת חג הפסח החליטה קבוצת החברים לעלות לחברון. בתים אמנם לא עלה בידיהם לרכוש או להשכיר אבל נודע להם על מלון 'פארק' שבכניסה הצפונית לחברון, "זה היה מלון ישן, מלון של מינוס כוכבים... ללא חלונות ותנאים. בעבר בתקופת הקיץ היו מגיעים אליו שייח'ים מסעודיה כדי ליהנות ממזג האוויר הנוח של חברון, אבל כעת הוא נותר שומם. בעל המלון, קוו'אסמה, שמח על ההזדמנות להרוויח קצת כסף. חתמנו חוזה לשכירת המלון לשבוע עם אופציה לחודש ובהמשך אופציה לשנה, כי בשלב הזה לא ידענו מה יהיה".
"אמרנו לו שאנחנו לא צריכים את העובדים שלו ונסתדר לבד. הנשים שלנו הגיעו והכשירו את המלון. מפה לאוזן עברה השמועה על כך שעומדים לערוך בחברון פסח ראשון מאז תרפ"ט. רבים נרשמו להשתתפות באותו ליל סדר. כמאה איש הצטרפו. בחג עצמו לא היה מקום בחדרים והגברים ישנו בפרוזדורים על מזרונים", ממשיך ומספר הרב ולדמן שהוא ורעייתו היו אחת משלוש המשפחות שנקבע שישארו למגורים במלון. המשפחות האחרות היו משפחת לוינגר ומשפחת עמירם.
ובליל הסדר עצמו "היה נפלא. הזמנו את הרב דרוקמן לערוך את הסדר. רקדנו כל הדרך למערת המכפלה וכך התחדש הישוב היהודי בחברון. זה התחיל בשלוש משפחות קבועות, והיום יש כבר למעלה מעשרת אלפים איש בקרית ארבע חברון. מסתבר שיגאל אלון צדק. חודש ימים היינו במלון פארק, הממשלה התלבטה בעניין שלנו, סייע לנו יגאל אלון בממשלת האחדות יחד עם שרים של המפד"ל. בגין הוביל את הדרישה שבהצבעה הממשלתית לא תהיה התנגדות להכרה בנו, ולכן הציע שהנוסח לא יכלול הכרה בחידוש הישוב בחברון אלא חידוש הישיבה שנהרסה בחברון בתרפ"ט. לשרי השמאל הסבירו שישיבה קל להזיז ממקום למקום, ולכן אין סיבה להצביע נגד. כך התחדש חידוש גדול בתולדות ההתיישבות – לראשונה ישוב התחיל בישיבה ולא להיפך".
מעריץ ומברך את מובילי דרישת הריבונות
את העיקרון אותו למדו המתיישבים החדשים מנציג ההתיישבות הוותיקה מתקשה הרב ולדמן לשכוח. "הלכנו בדרך הקלאסית של התהליך הציוני, כפי שאלון אמר 'קובעים עובדות בשטח', בכל מקום שהמחרשה תגיע שם יהיה הגבול. הגבולות לא נקבעו בהתחלה", הוא מזכיר ומשוכנע שגם בסוגיית הריבונות הממשלה וההנהגה המדינית יצטרפו אל הקולות שיעלו מהשטח: "הממשלות לא היו מוכנות לכך אז ועד היום הן לא מוכנות לקבוע בצורה ברורה את הריבונות. שרי ממשלה צריכים להתרגל ולהגיד בצורה רשמית בשם המדינה את האמת, שארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל ואין בה שום זכויות לעמים אחרים. הלא בפרשת בחוקותי בתוך הקללות יש ברכה. נאמר שם שאם עם ישראל לא ילך בדרך ה' הקב"ה יפזר אותם בגויים ואחר כך כתובה קללה נוספת 'והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה', גם הארץ תקולל ותהיה שוממה. חז"ל אמרו שזה סימן ברכה, שכאשר עם ישראל לא יהיה בארץ הארץ לא תיתן את ברכתה לעמים אחרים. גם הברכה הגשמית לא תינתן לעמים אחרים. הארץ נשארת נאמנה לעם כשם שהעם נשאר נאמן לארץ. זרים יכולים רק להביא הרס וטרור לארץ, ושממה ולא ברכה של חיים. לכן באלפיים השנים שלא היינו פה מהבחינה הלאומית הארץ נשארה שממה, למרות שהיא הייתה נשלטת בידי אימפריות. אף אחד לא פיתח את הארץ כי אף אחד לא חש בה תחושת מולדת. אנחנו מצווים ומיועדים להביא חיים לארץ".
לקראת סוף דבריו מתייחס הרב ולדמן למהפכה התודעתית המתחוללת בשנים האחרונות על ידי תנועת 'נשים בירוק' בסוגיית תביעת הריבונות על כל חלקי ארץ ישראל, "אני רוצה לברך ולהביע הערצה לתנועת 'נשים בירוק' שמדברת בלשון ברורה בסוגיית הריבונות ואומרת שהארץ שלנו. כל עוד שבממשלה הדברים לא נשמעו, מתוך פחדים שונים, לחצים שונים וחולשה באמונה, לפחות שאנחנו נשמיע את הדברים על האמת והחיים של ארץ ישראל בצורה ברורה".
בדבריו קובע הרב ולדמן כי חזון הריבונות הישראלית על כלל הארץ אינו רק עניינו של עם ישראל אלא עניינו של העולם כולו והאומות כולן. "אנחנו מיועדים להביא ברכה לכל משפחות האדמה. כך נאמר לאברהם אבינו בדיבור הראשון של הקב"ה אליו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". את הברכה הזו נוכל להביא בשלמות רק מהארץ הזו כשהיא נתונה לשליטתנו וכשחיים יהודיים פורחים בה. הגויים צריכים לדעת שלא תהיה להם ברכה, גם אלו שסביבנו וגם לאלו שחושבות את עצמן למעצמות הגדולות, אלא מעם ישראל, ולכן הם צריכים לדעת שזו זכות בשבילם לעזור לעם ישראל להתיישב בארץ ישראל. הנביא מתאר איך הגויים יביאו את ישראל על כתפיהם. התהליך הוא קמעא קמעא וחשוב לקבוע עובדות, עובדות של מיליוני יהודים שיתיישבו בכל רחבי ארץ ישראל. את זה אנחנו עושים והקב"ה עוזר לנו בכך בצורה פלאית בעשרות השנים הללו".
את דבריו חותם הרב ולדמן בפן נוסף של האחיזה בארץ, הפן הרוחני ההולך ומתעצם. "מאז מלחמת ששת הימים נעשתה מהפכה תרבותית רוחנית בארץ ישראל. התורה התעצמה מאוד. אין כיום עיר עיירה או כפר שאין בו מוסדות תורה, ישיבות, כוללים, ישיבות הסדר, אולפנות וכו'. זה לא היה לפני מלחמת ששת הימים. המגע עם אדמת ארץ ישראל מעורר את קדושת הנשמה של ארץ ישראל, וגם בתהליך זה אנחנו מתקדמים ועוד נתקדם בעזרת ה'".