החלת ריבונות על יהודה ושומרון וכיבוש רצועת עזה יסירו מעל צווארנו את החרב הפלסטינית, אך לשם כך צריך קודם לנפות את האחראים למחדל. מאמרו של פרופ' אריה אלדד במעריב.
לקריאת המאמר במקור לחצו כאן
שנים רבות, רבות מדי, חמקה ישראל מהכרעה אסטרטגית בסוגיה הפלסטינית. הסכמי השלום עם מצרים כללו – על פי הדרישה המצרית – גם ניסיון לפתרון "הסכסוך" במסגרת "שיחות האוטונומיה", שהגיעו במהרה למבוי סתום. יש אומרים כי מנחם בגין הבין את הסכנה העצומה באוטונומיה כזו, ומסמס את השיחות.
הסכמי אוסלו, שהיו ניסיון נוסף להגיע לפתרון, הסתיימו במרחץ דמים איום. למעלה מ־1,500 יהודים נרצחו כתוצאה מהכנסת יאסר ערפאת ארצה והקמת הרש"פ. רוב הציבור הישראלי הפך למתנגד מובהק להקמת מדינה פלסטינית בעקבות האינתיפאדה השנייה, אך בנימין נתניהו, אריק שרון, אהוד אולמרט ונפתלי בנט, גם כשהיו להם אין־ספור הזדמנויות - נמנעו מפירוק הרשות.
ניסיונו של שרון להגיע להכרעה חד־צדדית ב"התנתקות" יצר ברצועת עזה ממלכת טרור מסוכנת שאנו מתקשים להכריע. את פירותיה הבאושים של ההתנתקות אכלנו ב־7 באוקטובר. האשליה שנוכל לאורך שנים לתחזק את הטרור על אש קטנה, להמשיך לנהל את הסכסוך גם בלא הכרעה ולחמוק ממנה – התרסקה גם היא באותו טבח בשמחת תורה.
לא מחמת עצלות או מהיעדר דמיון נמנעה ישראל מהכרעה. מחד – ברור לרוב הישראלים ולנציגיהם במחנה הלאומי כי הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, או אפילו בחלק מהם, תסכן את עצם קיומה של המדינה. רוב הישראלים מבינים כי מעבר לגבולה של אותה מדינה לא תשכון ישות שוחרת שלום ודו־קיום, כי אם כזו השואפת – ואף מצהירה על כך בגלוי – להשמידנו.
כל הצורחים היום בערי המערב ובאוניברסיטאות שלו "מהנהר לים - פלסטין חופשית" מהדהדים בעצם את אמנת חמאס. 75% מערביי יו"ש תומכים בחמאס ובמעשיו ב־7 באוקטובר. לפיכך, הקמת מדינה פלסטינית והכרה בה - "רעיון שתי המדינות" של ארה"ב ומדינות רבות באירופה - איננה כלל אופציה מבחינת ישראל.
מאידך, הכרעה בכיוון השני: החלת ריבונות על שטחי יו"ש, צפויה להיתקל בהתנגדות נמרצת של רוב מדינות העולם. חשש מההתנגדות הזו ומנגזרותיה (למשל סנקציות משתקות) גרם לממשלות ישראל לדורותיהן לפסוח על שתי הסעיפים בין ה"מחד" ובין ה"מאידך", ולקוות כי נצליח "לנהל" את הסכסוך בלי להכריע בו.
אבל דווקא המכה הקשה שהוכינו ב־7 באוקטובר החזירה אל שולחן הדיונים הבינלאומי את התביעה להקים מדינה פלסטינית ולהכיר בה. לא למרות מעשי הזוועה של חמאס – אלא בגללם. העולם מכבד חזקים ומנצחים. תחילה היו כולם "בעדנו", וציפו להשמדת חמאס. כשזו בוששה לבוא, הבין העולם המערבי כי ישראל אינה מצליחה להגשים את מטרות מלחמתה.
וכשם שניסו לפני 90 שנה לפייס את אדולף היטלר והקריבו את צ'כיה - כך הן מנסות עתה לרצות את הטרור הפלסטיני ואת שולחיו האיראניים. לא רבבות העזתים שנהרגו מטרידים אותם, אלא היעדר ההכרעה הצבאית והחשש מהתלקחות אזורית. אם היינו מנצחים במהירות – היו מוחאים לנו כפיים. אך עתה מזדרזות כבר כמה ממדינות אירופה ומבטיחות להכיר במדינה פלסטינית.
נדרשת, לפיכך, הכרעה אסטרטגית. כאן ועכשיו.
# # #
החלת ריבונות על שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן היא ההכרעה האסטרטגית היחידה שתסיר מעל צווארנו את החרב הפלסטינית - אך היא לא תסיים את הסכסוך. המלחמה בינינו לבינם היא מלחמת דת, וכאלו נוטות להימשך מאות רבות של שנים. הטרור לא ייעלם, אבל ריבונות כזו תסיר את הסכנה הקיומית שתרבוץ לפתחנו לאורך הגבול היבשתי הארוך ביותר שלנו. כל הארץ עלולה להפוך לעוטף עזה של בוקר 7 באוקטובר אם לא נחזיק צבא של רבבות באורח קבע לאורך הקו, כי אם חלילה תקום "מדינה" ריבונית כזו לא נוכל להיכנס לילה־לילה לתחומיה, לפשוט על ג'נין, שכם או טול כרם כדי "לכסח את הדשא".
רבים מהמתנגדים להחלת ריבונות (דמויית זו שהחלנו בירושלים או ברמת הגולן) טוענים כי איננו יכולים לשאת על כתפינו רווחה וחינוך ובריאות ותשתיות של מיליוני ערבים עוינים. מחקרים שונים העלו כי בתקופה שבה שלטנו בכל השטח (ממלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו), העול הכלכלי הזה היה זניח בהשוואה לסכומים שהשקיעה ישראל במלחמה בטרור בשטחי הרש"פ ובהתבצרות מאחורי גדרות ומכשולים תת־קרקעיים למיניהם.
אחרים מנמקים התנגדותם באי־רצונם "להחזיק עם זר תחת כיבוש". טענה זו מתעלמת כמובן מכך שעם ישראל אינו יכול להיות כובש במולדתו, וכן מהאפשרות של קיום אוטונומיה מוניציפלית, כפי שקיימו הרשויות המקומיות ביו"ש עד שנטרפה דעתנו והמלכנו עליהן את ערפאת.
כבר בישיבת הממשלה הראשונה שעסקה בגורל "השטחים", ביוני 1967, הזהיר מנחם בגין כי "אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה" - ולמרות זאת לא נמנע מלהתחייב לאוטונומיה במסגרת הסכמי קמפ דיוויד לשלום עם מצרים. בסוגיה זו ראוי להבהיר כי אוטונומיה היונקת את מקור סמכותה מהמדינה־האם (כמו האוטונומיה הבסקית בספרד) אינה מסוכנת, כי ספרד יכולה בכל רגע למנוע מהבסקים הקמת צבא, למשל.
לעומת זאת, אוטונומיה שמקור הסמכות שלה חיצוני למדינת האם, למשל הסכם בינלאומי עם ערבויות חיצוניות, הופכת לישות שאין לישראל שום שליטה עליה. למעשה, ה"אוטונומיה" הפלסטינית שהוקמה בעקבות הסכמי אוסלו יונקת את סמכויותיה מההסכם. ואף שחלות עליה הגבלות – ישראל לא יכולה הייתה למנוע את הפיכת מערכת החינוך הפלסטינית לפס ייצור של מחבלים, ואת מנגנוני הביטחון שלה לארגוני טרור.
# # #
כדי להגיע להכרעה האסטרטגית הדרושה לנו חייבת ישראל לעבור שלבים אחדים לפני החלת הריבונות: הכרעה מוחלטת של חמאס, כיבוש שלם של הרצועה, הכל כולל הכל - וניתוקה ממצרים באמצעות שליטה בציר פילדלפי - הם תנאים הכרחיים. וכל יום שחולף בלי השגת היעד הזה מחליש את ישראל מאוד, ומחזק את התובעים הקמת מדינה פלסטינית. מלחמה בחיזבאללה תידרש אם אנו רוצים לבלום את איראן בגבול הלבנון ולא מעל שמי תל אביב.
כדי להשיג את היעדים הביטחוניים הללו נדרשת גם רפורמה מקיפה בצה"ל, בשב"כ ובמוסד. לא סביר שרמטכ"ל המחדל ב־7 באוקטובר ימנה את אלופי המטכ"ל הבא, בלי שלמערכת האזרחית תהיה אפשרות לנפות מהם את אלופי הקונספציה. קראתי כי הרמטכ"ל מבקש למנות את תא"ל שלומי בינדר לראש אמ"ן הבא. בינדר הוא קצין מעולה, מעטים כמוהו יש לנו. אך הוא היה ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, ולפיכך גם לו יש חלק בכישלון המבצעי ב־7 באוקטובר.
לעומת זאת, כך קראתי, נתניהו מבקש כי ראש אמ"ן הבא יהיה האלוף אליעזר טולדנו, קצין מצוין וגיבור שהיה המזכיר הצבאי שלו – ולפיכך נגוע פוליטית – והוא היה גם אלוף פיקוד הדרום, ושותף מלא לקונספציה.
מי מהם טוב יותר? מי מהם עדיין שבוי בקונספציה? אינני יודע. אולי דווקא שניהם ראויים מאוד. אך כיוון שלהבנתי אסור שהרמטכ"ל הנוכחי ישבט את המטכ"ל הבא בצלמו וכדמותו, ונתניהו, שותף בכיר במחדל, כבר הוכיח עצמו כמי שאינו יודע לבחור בעלי תפקידים ראויים – ישראל חייבת להמציא בהקדם מנגנון חדש: הרמטכ"ל ימליץ, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת תערוך שימוע מעמיק בדלתיים סגורות ותוכל, בהצבעה חשאית, לאשר או לפסול.
# # #
כל הללו הם תנאים הכרחיים, אך אינם מספיקים. כדי להגיע להכרעה אסטרטגית מהסוג הדרוש לנו – יש צורך במנהיג הרוצה בה ומסוגל לבצעה. נתניהו איננו האיש הזה.