עלינו להחיל ריבונות בכל מקום בו הדבר מתאפשר. כן, גם באזור קוניטרה וכתר החרמון (המכונה במקומות מסוימים חרמון סורי). המשפט הבינלאומי עומד לצידנו בסוגיה הזו. פרופ' טליה איינהורן
החלת הריבונות הישראלית בשטחי ארץ ישראל משקפת את התובנה שלנו שזאת ארצנו ולכן עלינו לעשות זאת בכל מקום שבו הדבר אפשרי, דוגמת בקעת הירדן, שטחי C ביהודה ושומרון וכתר החרמון ואזור קוניטרה ברמת הגולן. גם אם בשל אילוצים מדיניים אנו נאלצים לדחות את החלת הריבונות בכל השטחים, זאת צריכה להיות שאיפתנו. רק אל נהיה קצרי רוח.
המשפט הבינלאומי עומד לצידנו בעניין זה. על פי עקרון ה-uti possidetis , גבולותיה של מדינה חדשה נקבעים על פי הגבולות שהיו לה בעת שהוקמה. כאשר קמה מדינת ישראל, היו אלה הגבולות שנקבעו להקמה מחדש של הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כפי שאלה נקבעו בכתב המנדט ואושררו בסעיף 80 למגילת האו"ם. שום אירוע מאוחר יותר לא שינה קביעה זאת.
עיקרון זה שימש כבסיס לקביעת הגבול בהסכמי השלום בין ישראל למצרים ב-1979, בין ישראל לירדן ב-1994 וגם לסימון הקו הכחול (קו הנסיגה) בין ישראל ללבנון, שזוהה על ידי האו"ם בשנת 2000 כקו הגבול de facto, על אף שאינו קו גבול רשמי מאחר שבסופו של דבר לא נחתם הסכם שלום בין המדינות. שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה נכללים בגבולות אלה. לכן להחלת הריבונות בהם די בצו ממשלתי שיחיל עליהם את המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל.
מעמדה של רמת הגולן, שנכבשה במלחמת ששת הימים, היה שונה. מלכתחילה רוב הגולן וגם החורן יועדו להיות חלק מהמנדט הבריטי בהסכמים שנחתמו בין בריטניה לצרפת בדצמבר 1920. ניתנה בהם הכרה בכך שיהודים רכשו בכסף מלא אדמות רבות, רשמו אותן על שמם בספרי רישום המקרקעין העות'מאניים וקיבלו קושאנים שהעידו על כך. אמנם נקודות היישוב שהוקמו בהן ננטשו כבר בראשית המאה ה-20 אבל הבעלות היהודית – בעיקר של פיק"א, החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהקים הברון ג'יימס דה רוטשילד – נותרה בעינה. אולם, בהסכם הבריטי-צרפתי שתיחם את הגבול באופן סופי ב-1923 (הסכםNewcombe-Paulet ) העבירה בריטניה שטחים אלה למנדט הצרפתי. רישום המקרקעין על שם בעליהם היהודים נותר בעינו גם כשקמה מדינת סוריה. רק בשנות הארבעים של המאה ה-20 הפקיעה סוריה את האדמות מבלי לפצות את הבעלים כנדרש במשפט הבינלאומי.
במלחמת יום הכיפורים כבשה ישראל שטחים נוספים בחלקו הצפוני של הגולן ובחרמון. אבל בעקבות הסכם הפרדת כוחות, שהושג במאי 1974, פינתה ישראל את העיירה קוניטרה וסביבתה הקרובה ואת רום החרמון. מאחר שבהסכם ניוקומב-פולה לא נכלל הגולן בשטח המנדט הבריטי, לא די היה בצו ממשלתי כדי להחיל ריבונות ישראלית. לצורך זה חוקקה ישראל את חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981, אשר בו קבעה כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". החוק סיים ארבע עשרה שנות ממשל צבאי ברמת הגולן.
ב-25 במרס 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי שהכריז שארצות הברית מכירה באופן רשמי בריבונות ישראל ברמת הגולן, בעקבות הצהרתו כי "לאחר 52 שנים הגיע הזמן שארצות הברית תכיר באופן מלא בריבונות הישראלית ברמת הגולן, דבר חשוב מבחינה אסטרטגית וביטחונית לישראל וליציבות האזורית". ממשל הנשיא ביידן לא שינה את הצו. ביולי 2024, לאחר הפיגוע של חיזבאללה במג'דל שמס אשר בו נהרגו 12 ילדים, הדגישה ארצות הברית שוב את הכרתה המלאה בריבונות ישראל על רמת הגולן.
טוב תעשה ישראל אם תחיל את ריבונותה על השטחים אותם פינתה בעקבות מלחמת יום הכיפורים וכעת כבשה מחדש. הדברים מקבלים יתר תוקף לנוכח קיומה של אוכלוסייה ישראלית ודרוזית המעוניינות בריבונות הישראלית, ומנגד – היעדרה של אוכלוסייה עוינת ברמת הגולן, שכבר ב-1967 נמלטה מרמת הגולן לתוך סוריה, וכן לנוכח השטח הגדול שהיה בבעלות יהודית והופקע על ידי שלטונות סוריה ללא פיצוי לבעלים, בניגוד למשפט הבינלאומי. ההכרה האמריקאית של ממשל נשיא ארצות הברית טראמפ ובעקבותיו גם של ממשל הנשיא ביידן היא פתח תקוה רחב לכך ש"לָנוּ, לָנוּ,ִ יִהְיֶה לָנוּ כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן".