רוב מוחלט בציבור מעדיף את ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל על פני הסדר מדיני
הסקר הזה נולד בעקבות ממצאי הסקר של ערוץ 2 שקבעו כי 47 אחוזים מכלל הציבור מוכנים להסכם שלום המבוסס על פתרון שתי מדינות על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים ושמירה על גושי היישובים. השמאל חגג את שמחת העניים שלו באומרו שהממשלה מאמצת מדיניות המנוגדת לרצון בוחריה.
אנחנו שבעי מניפולציות פוליטיות ומדיניות. חמישים שנה מוכרים לנו את רעיון חלוקת הארץ, אך מעטים מגיעים במחשבתם לגולת הכותרת של כל הסדר מדיני: סוגית ירושלים. אפשר לדבר על שומרון ויהודה ושכונות ערביות ושאר ירקות. אלו דיבורי סרק. בסופו של כל משא ומתן נידרש לשאלה הגדולה מכל: חלוקת ירושלים העתיקה או מסירתה המלאה לזרים.
המונח "ריבונות מלאה" ברור. לעומת זאת, "ריבונות חלקית" פירושה חלוקה בעיר העתיקה בין הרובע היהודי לרבעים אחרים ובין הר הבית לכותל המערבי, בסגנון הצעות קלינטון ואחרים. אגב, "חלוקת העיר" מניחה שהפלסטינים מסכימים לה. המכיר את הרטוריקה הפלסטינית יודע שאין שם מי שיחתום אפילו על הסכם כזה. בניגוד לתעמולה של ארגונים מסוימים, הביטוי "מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים" אינו מתכוון לשכונות ערביות ממזרח לעיר, אלא לריבונות פלסטינית על העיר העתיקה.
חסידי חלוקת הארץ יכולים להמשיך ולהטיף על "שתי מדינות", אך התוצאות שלפנינו מראות באופן די נחרץ, שרוב מוחלט בציבור - יהודים וערבים כאחד - מתנגד להסדר מדיני כלשהו בתמורה לריבונות פלסטינית מלאה (84 אחוזים) או חלקית (67 אחוזים) בירושלים העתיקה. אם בציבור הכללי כך, על אחת כמה וכמה בציבור היהודי. אפילו בקרב השמאל המתון, קיים רוב המתנגד להסדר מדיני בתמורה לריבונות פלסטינית מלאה.
בשיח הפלסטיני, לא רק ההר "למעלה" שייך להם, אלא גם הכותל המערבי הוא חלק ממתחם פלסטיני אחד (הר הבית "על כל כתליו" כלשונם). כששאלנו את 16 האחוזים שהסכימו לריבונות פלסטינית מלאה בעיר העתיקה, האם ישאירו את תמיכתם, גם אם הכותל המערבי יעבור לריבונות פלסטינית, נסוגו שני שלישים מתמיכתם, ונותרנו עם פחות מ-5 אחוזים מכלל המדגם המסכימים להסדר שלום בתמורה לריבונות פלסטינית מלאה על ירושלים. כ-95 אחוזים (יהודים וערבים) מתנגדים להסכם שלום כזה!
הממצא המרתק הוא עמדת ה"מרכז". אם המחשבה הרווחת היא שהמרכז הוא שמאל בתחפושת, עולה מהסקר שהמרכז עזב את השמאל ונדד ימינה. היוצא מכך הוא שלא ברור מדוע בבואה להקים קואליציות, התקשורת מחברת באופן טבעי את המרכז עם השמאל (מרכז-שמאל) ולא עם הימין (מרכז-ימין), חיבור שהוא יותר הגיוני. אלא אם מדובר במשאלת לב של עיתונאים מסוימים.
החלוקה האידיאולוגית בין משתתפי המדגם מלמדת על המפה הסוציו-פוליטית המעודכנת: 7 אחוזים הגדירו עצמם ימניים מאוד, 38 אחוזים - ימנים, 34 אחוזים הגדירו עצמם מרכז, 13 אחוזים - שמאל ורק 3 אחוזים הגדירו עצמם שמאליים מאוד (ל-5 אחוזים היו תשובות אחרות).
למטיפים על תמיכת הציבור ב"שתי מדינות", כדאי לחזור על הממצא הבא: כששאלנו את 84 האחוזים המתנגדים להסדר מדיני, האם היו משנים את עמדתם, לוּ ידעו שבלי מסירת ירושלים לפלסטינים לא יהיה לעולם שלום - ענו 87 אחוזים מהם בשלילה. במילים אחרות, מדובר על 73 אחוזים מכלל המדגם המעדיפים את ירושלים על פני הסדר מדיני כלשהו. זה רוב עצום הגדל עוד יותר אם מבודדים את הציבור היהודי.
המשמעות החשובה העולה מהסקר היא חשיבותה של ירושלים כגורם ממשי בחישובים הפוליטיים והמדיניים, וחשיבותה כסמל על פני הדיבורים הכאילו רציונליים והזלזול בקרב קבוצה ידועה אצלנו בסמלים דתיים והיסטוריים. הסמלים האלה החזיקו אותנו כעם אלפי שנים, והם גם השיבו אותנו ארצה. התנועה הציונית ידעה לבחור בשם הנכון, המכיל בתוכו את ציון היא ירושלים. לא היה סיכוי למהפכה ההיסטורית שהיא חוללה בתולדותינו ללא חיבורה עם ציון.
הדיבורים העמומים הקבועים על "שתי מדינות" הם מסך הסוואה לאמת שמאחורי ה"פתרון" הזה: הקמת מדינה פלסטינית המוסכמת על הפלסטינים - אם בכלל - פירושה מסירת ירושלים כולה או חלקה לריבונות זרה. ואנחנו הלא נשבעים כבר 2600 שנה לא לשכוח את ירושלים. אז בשנת היובל לאיחוד העיר, אולי הגיע הזמן להפסיק עם העמדת הפנים?
המאמר פוסם ב'ישראל היום'