בפניכם קטעים ממאמרו המנומק והמפורט של עו"ד מוריס הירש המציג את ההשתלשלות ההיסטורית שהביאה את החוק הבינלאומי לקבוע: יהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.
במאמר מפורט ומנומק שפרסם באתר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מציג המשפטן, סא"ל במיל' עו"ד מוריס הירש, אחד לאחד את הנימוקים המביאים למסקנה לפיה יהודה ושומרון הם שטח ישראלי על פי החוק הבינלאומי.
אנו מביאים כאן קטעים מתוך מאמרו המפורט וממליצים לעיין במאמר המלא, להכיר וללמוד את הנתונים המובאים בו:
הזכויות ההיסטוריות והמשפטיות של מדינת ישראל על יהודה ושומרון הן חד משמעיות ומוכרות באופן אוניברסלי. הן נשענות על מסמכים, החלטות והכרעות שאומצו שוב ושוב על ידי הקהילה הבינלאומית לאחר מלחמת העולם הראשונה. בעוד מיטב מוחות התעמולה הסובייטית עשו ככל שביכולתם לשכתב את ההיסטוריה ולהמציא "עם פלסטיני" ערבי בלבד הטוען לזכות על "פלסטין", הרי שהזכות ההיסטורית והמשפטית של מדינת ישראל על השטח נותרה ללא פגע.
....
בשנת 1916, בציפייה לסיום מלחמת העולם הראשונה, סיכמו נציגי האימפריות הבריטית והצרפתית, בהסכמת האימפריה הרוסית, על חלוקת השליטה במזרח התיכון ביניהן. ההסכם, הידוע כהסכם סייקס–פיקו, חילק את תחומי ההשפעה והשליטה באזור בין שתי האימפריות.
לאחר מכן, בנובמבר 1917, באה הצהרת בלפור – מסמך חד־צדדי שהוצא על ידי ממשלת בריטניה. בהצהרה הצהירה ממשלת הוד מלכותו כי היא: "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותפעל במיטב מאמציה לסייע בהשגת מטרה זו, בתנאי שברור שלא ייעשה דבר שיפגע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד הפוליטי של יהודים בכל מדינה אחרת".
בעוד שהצהרת בלפור הייתה במהותה הכרזה חד־צדדית של בריטניה, ההיסטוריון מרטין קריימר ציין כי: "הצהרת בלפור הייתה יותר מצעד חד־צדדי של מעצמה אחת. מאחוריה עמדו בעלות הברית, שכל אחת מהן תרמה לדחיפה קדימה. כשבלפור פרסם אותה לבסוף, איש לא הטיל ספק בכך שהבריטים פועלים בצוותא עם יתר בעלות־הברית".,
ההצהרה זכתה גם לברכת האפיפיור בנדיקטוס ה־15, שתיאר בפגישה עם נחום סוקולוב מההנהלה הציונית את שיבת היהודים לארץ ישראל כ"מעשה משמים; רצון אלוהים".
לאחר מכן, ביוני 1917, שלח ז'ול קאמבון – דיפלומט בכיר בצרפת – מכתב לסוקולוב מטעם ממשלת צרפת: "יהיה זה מעשה צדק ותיקון לעוול עתיק לסייע, בהגנת בעלות־הברית, בתחיית האומה היהודית בארץ שממנה הוגלה עמה לפני מאות רבות של שנים… ממשלת צרפת, שיצאה למלחמה כדי להגן על עם שהותקף שלא בצדק, ממשיכה להיאבק למען ניצחון הצדק על פני הכוח – ויכולה לחוש סימפתיה בלבד למען מטרתכם, שהצלחתה קשורה בהצלחת בעלות־הברית. שמח אני למסור לכם הבטחה זו."
סיום מלחמת העולם הראשונה ווועידת השלום בפריז (1919)
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, התכנסו המעצמות בעלות־הברית בשנת 1919 בפריז כדי לדון בפירוק האימפריה העות'מאנית.
לקראת הדיונים הכינה ארצות־הברית מסמך בשם "Outline of Tentative Report and Recommendations" (טיוטת המלצות והצעות), שנמסר לנשיא ולנציגים ב־21 בינואר 1919.
לגבי פלסטין, המסמך קבע:
יש להקים מדינה נפרדת בפלסטין.
מדינה זו תועמד תחת מנדט בריטי בחסות חבר הלאומים.
יש להזמין את היהודים לשוב לפלסטין ולהתיישב בה, תוך הבטחת זכויותיהם הדתיות והאזרחיות של התושבים הלא-יהודים, ובתנאי שחבר הלאומים יכיר בפלסטין כמדינה יהודית ברגע שתהפוך כזו בפועל.
....
במהלך הדיונים נכחו נציגים ערבים, אך לא נזכר כלל "עם פלסטיני", ולא נדונה דרישה להקמת מדינה עבורו.
לאחר הקמת חבר הלאומים, וב־אפריל 1920, התכנסו שוב מנהיגי בעלות־הברית בעיר סן רמו שבאיטליה.
ההחלטה שהתקבלה: "להפקיד, בהתאם לסעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, את ניהול פלסטין – בגבולות שייקבעו על ידי המעצמות – בידי מדינה מנדטורית שתיבחר על ידן. המנדטור יהיה אחראי ליישם את ההצהרה הבריטית מ־2 בנובמבר 1917, שאומצה על ידי יתר המעצמות, בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל."
באותה עת "פלסטין" כללה הן את שטחי ממלכת ירדן דהיום והן את כל שטחי ישראל המודרנית – לרבות יהודה, שומרון ורצועת עזה.
חשיבותה של החלטת סן רמו עצומה:
הצהרת בלפור, שהייתה עד אז הבטחה חד־צדדית של בריטניה, הפכה למשפט בינלאומי מחייב.
מעמדו של העם היהודי כמי שזכאי לבית לאומי בארץ ישראל הוכר במפורש במסגרת אמנה בינלאומית.
המשפטן ז'אק פול גוטייה כתב: "החלטות ועידת סן רמו שינו את גורלן ומעמדן של הטריטוריות שכונו אז פלסטין."
חוקר נוסף, הווארד גריף, הוסיף כי המשמעות הייתה שהעם היהודי בכללותו הוא הנהנה הלאומי של המנדט על פלסטין, וכי הריבונות הוענקה לו דה־יורה.
גם כאן – לא הוזכר כלל "עם פלסטיני" ולא דובר על הקמת מדינה ערבית נוספת במערב הירדן.
ב־24 ביולי 1922 אימץ חבר הלאומים את "המנדט על פלסטין". המנדט עיגן את ההסכמות שהושגו בוועידות פריז וסן רמו.
המנדט עצמו לא הותיר מקום לפרשנות, וכבר בהקדמתו הובא ההקשר ההיסטורי והמשפטי: "מאחר שגם המעצמות הראשיות הסכימו שעל המנדטור לשאת באחריות ליישום ההצהרה שנמסרה ב־2 בנובמבר 1917 על ידי ממשלת הוד מלכותו, ואומצה על ידי אותן מעצמות, בעד הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ובהבנה ברורה שלא ייעשה דבר שיפגע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני של היהודים בכל מדינה אחרת;
מאחר שניתנה בכך הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובעילה לשיקום ביתו הלאומי באותה ארץ."
המנדט הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובעילה לשיקום ביתו הלאומי, ובפעם הראשונה גם הגדיר את השטח שבו יוקם הבית הלאומי היהודי.
בהתאם להבטחות שניתנו על ידי בריטניה לאמיר ההאשמי עבדאללה בן חוסיין – כגמול על מרד משפחתו נגד העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה – העניק המנדט למנדטור (בריטניה) סמכות: "בשטחים שבין הירדן לבין הגבול המזרחי של פלסטין כפי שייקבע לבסוף, לדחות או למנוע את החלת סעיפי המנדט שאינם מתאימים לתנאים המקומיים, ולעשות את הסידורים שימצא לנכונים לניהול אותם שטחים."
במילים אחרות, המנדט העניק לבריטניה אישור לנתק 78% משטח "פלסטין" – כל השטח שממזרח לירדן – משאר הארץ. סעיף זה אפשר לבריטניה, באישור חבר הלאומים, להקים את ממלכת ירדן ההאשמית, שעבר לשליטתו של עבדאללה.
באשר לשטח הנותר – כל השטח שממערב לירדן – קבע המנדט: "על המנדטור מוטלת האחריות להבטיח ששום חלק משטח פלסטין לא יימסר או יושכר, או בכל דרך יועבר לשליטתה של מעצמה זרה כלשהי".
לאחר ניתוק האזור המזרחי, המשיך המנדט הבריטי לחול על כל השטח שממערב לירדן – עובדה בעלת חשיבות מכרעת. שוב ניתן לראות מן הנוסח הברור של המנדט כי חבר הלאומים העניק הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל.
לא ניתנה הכרה דומה בקיומו של "עם פלסטיני" או בצורך בהקמת מדינה שלישית לצד הבית הלאומי היהודי וממלכת ירדן. למעשה, המנדט לא הזכיר כלל זכויות לאומיות או פוליטיות לערבים, למעט קביעה ש"אין לעשות דבר שיפגע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות."
....
במסגרת אמנת היסוד של האו״ם נכלל סעיף 80, שכונה "סעיף העם היהודי".
הסעיף הבטיח את המשך תוקפם של כל הזכויות וההתחייבויות שניתנו במסגרת שיטת המנדטים:
"כל עוד לא נחתמו הסכמי נאמנות חדשים… אין באמנה זו כדי לשנות בכל דרך את זכויותיהם של עמים או מדינות או את תנאי ההסכמים הבינלאומיים הקיימים."
במילים אחרות – אמנת האו״ם אימצה ושימרה את ההסדרים שנקבעו במנדט על פלסטין. הזכויות שניתנו לעם היהודי במנדט נותרו בתוקף משפטי מלא, וכל שינוי בהן יכול להיעשות רק בהסכמה מפורשת של האו״ם כולו.
בשנת 1947, לאחר השואה ובהמלצת בריטניה, הציעה העצרת הכללית של האו״ם לחלק את השטח שממערב לירדן לשתי מדינות – יהודית וערבית.
חשוב להדגיש: לא נעשה כל שימוש במונח "מדינה פלסטינית".
ההנהגה היהודית קיבלה את התוכנית, גם אם לא בהתלהבות.
ההנהגה הערבית דחתה אותה מכל וכל.
תוקפה המשפטי של ההחלטה
חשוב: החלטות עצרת האו״ם הן המלצות בלבד. כדי לקבל תוקף מחייב, היה צורך בהחלטת מועצת הביטחון – מה שלא קרה מעולם.
סירוב הערבים קיבל משמעות משפטית: הוא סיכל באופן בלתי הפיך את האפשרות שהתוכנית תהפוך למחייבת.
לפיכך, עם תום המנדט הבריטי, נשארו בתוקף אך ורק גבולות המנדט המקוריים – מן הלבנון בצפון ועד מצרים וים סוף בדרום, ומן הים התיכון במערב ועד הירדן במזרח.
....
פלישת צבאות ערב (1948)
מיד לאחר ההכרזה פלשו חמש צבאות ערביים למדינת ישראל הצעירה, במטרה מוצהרת להשמידה.
מצרים השתלטה על רצועת עזה.
ירדן כבשה את יהודה, שומרון ומזרח ירושלים.
באותה עת טבעו הירדנים את המונח "הגדה המערבית" (של נהר הירדן) – במקום השמות ההיסטוריים יהודה ושומרון.
השנים 1967–1948
בין 1948 ל-1967 עזה הייתה תחת שלטון מצרי צבאי (מצרים מעולם לא טענה לריבונות). יהודה, שומרון ומזרח ירושלים סופחו לירדן. אולם סיפוח ירדן לא זכה להכרה בינלאומית רחבה.
לא הוקמה מדינה ערבית בשטחים הללו, למרות שהדבר היה אפשרי מבחינת הערבים.
במשך תקופה זו לא התקבלה אף החלטה באו״ם שדרשה ממצרים או מירדן לסגת מהשטחים שכבשו – אף שהאו״ם טוען כיום כי אותם שטחים הם "שטחים פלסטיניים כבושים".
גם החלטה 242 של מועצת הביטחון (1967) – שנעשה בה שימוש רב כדי לדרוש מישראל לסגת – מעולם לא דיברה על "שטחים פלסטיניים" או על "הפלסטינים".
כאמור לעיל, מאמרו המלא של עו"ד הירש מפורט ומציג מסמכים ונתונים חשובים ואנו ממליצים להכיר אותו ואת הפרטים המופיעים בו ומובילים למסקנת המאמר: "אם תבחר ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על כל חלק ביהודה ושומרון, יש לה בסיס משפטי איתן ובר קיימא לעשות זאת".
כתובת המאמר באתר המרכז הירושלמי לחוץ וביטחון: https://he.jcfa.org/the-state-of-israels-legal-right-to-judea-and-samaria/