הנשים שמאחורי יוזמת הריבונות

קצובר ומטר עצמן כבר התרגלו להיתפס לאורך השנים כ”הזויות” גם במיינסטרים של הימין. ב־2005, כשראו שהמאבק נגד תוכנית ההתנתקות לא צלח וכי היישובים ותושביהם פונו, השתנה משהו מהותי בדרך הפעולה שלהן, שכלל עד כה הפגנות ומחאות. הן פתחו מפות והחליטו לעצור את כניסת הפלסטינים לשטחי C, שהיו בשליטה ישראלית מלאה על פי הסכמי אוסלו, והחלו להיאבק על מקומות אסטרטגיים, הן בהתיישבות והן בנטיעה. “אנחנו היינו נוטעים, והפלסטינים היו עוקרים לנו”, מספרת קצובר. “עד שניצחנו. ואז בעלי אמר לנו שאנחנו מרוקנות את הים בכפית. הבנו שהמאבק לא יכול להיות נקודתי”.

מבחינת קצובר ומטר, הצורך בריבונות נובע ממצבם של חצי מיליון המתיישבים ביהודה ושומרון, שלדבריהן קיבלו על עצמם את החוק הישראלי מחד, אך אינם נהנים מהזכויות ונאלצים להעביר פרוצדורות פשוטות דרך המינהל האזרחי, גוף צבאי דל בכוח אדם, האמון על חיי התושבים ביהודה ושומרון. כך למשל, אין הם יכולים להיות בעלי הקרקע שעליה הם בונים את ביתם, אלא אם כן ירכשוה מפלסטיני, וכל שינוי צריך לקבל אישור מלובש מדים. ריבונות, לפחות בשטחי C, תשנה את המצב הזה. 

לדברי קצובר ומטר, המתנחלים צמאים לנורמליזציה. אחד הקשיים שבהם נתקלו השתיים, לדבריהן, לאורך מאבקן היה יחסם של השלטונות ליהודים ביהודה ושומרון. “המינהל האזרחי ומערכת המשפט ראו אותנו, היהודים ביהודה ושומרון, כזמניים, בעוד שאת הפלסטינים כבעלי הבית, כמקומיים”, אומרת מטר. “כשאנחנו עלינו על קרקע עם טרקטור – מיד זה הזעיק את כל העולם. כשערבי עשה את זה – זה היה טבעי בעיניהם. הם תהו למה צריך בכלל להגן על היהודים האלה, למרות שמה שהמשוגעות האלה אומרות זה צודק. הבנו שאנחנו צריכות לגעת בשורש הבעיה. הבנו שאם נחיל ריבונות על השטח – הבעיה הזו תיפתר”, אומרת מטר.

לדבריהן, לכנס הראשון שערכו “נשים בירוק” בחברון ב־2011 הגיעו 250 איש, ו”כמה נואמים אמיצים”, להגדרתן, ובהם ציפי חוטובלי ואורי אריאל. “כולם חשבו שזה הזוי”, הן מעידות. 

“יהודית החליטה, בצדק, שאנחנו צריכים לשכנע בנושא הריבונות את המחנה שלנו”, מספרת מטר. “עד אז האג’נדה הייתה התיישבות בלבד. אנחנו הרגשנו שאם לא תהיה ריבונות, לא נצליח להגן על ההתיישבות. כשיצאנו עם הכנס הראשון, אנשים מתוך המחנה שלנו שאלו אותנו: ‘למה דווקא עכשיו’, ו’למה להרעיד את אמות הספים’. כל התירוצים שהיו למרגלים בבואם לתור את הארץ היו תקפים עד היום”. 

לכנס השני של “נשים בירוק” כבר הגיע מספר כפול של תומכים ברעיון. בין הכנסים, השתיים ערכו פגישות פרטיות עם שרים, חברי כנסת ואישי ציבור, וניסו להטמיע בלבם את הרעיון. בכנס השלישי שכרו הנשים אולם ענק והקרינו את הנאומים גם מחוצה לו, “וזה עדיין לא הספיק”, אומרת קצובר. “הבנו שעדיין מרוקנים את הים בכפית. ואז התחלנו להוציא את העיתון ‘ריבונות’ ולהפיץ אותו ב־200 אלף עותקים באנגלית ובעברית”. 

הביקורת של קצובר ומטר הופנתה גם פנימה, אל מועצת יש”ע, שלדבריהן, למרות הפינויים של מגרון, עפרה ועמונה, עדיין לא הבינו מה צריך לעשות. “לפני שנה העלינו את הנושא מול ישיבת מועצת יש”ע”, אומרת קצובר. “בינתיים היו פינויים שלא הצלחנו למנוע. מאז גוש קטיף אנחנו מגיבים אותו דבר. אין שינוי דפוס מצדנו; רק שתדלנות ושתדלנות, כולם מבטיחים וכלום לא עוזר, ובמקרה הטוב מקיימים את ההבטחות אחרי עשור. צריך להסביר שזה שלנו, ושצריך לעגן את זה בחקיקה”.


“אנחנו לא הראשונות שעוסקות בריבונות”, מוסיפה קצובר. “קדמו לנו אריה אלדד, אורי אליצור ז”ל, הרב בני אלון ז”ל וקרוליין גליק. אבל אנחנו הפכנו את זה לקמפיין. אנחנו לא לוקחות את הקרדיט, רק את הקרדיט על ההתמדה”.

בגלל התקווה

במגזין “ריבונות”, מבית היוצר של קצובר ומטר, התראיינו לאורך השנים חברי כנסת, שרים ואישי ציבור רבים, כשלכל אחד מהם ההגדרה שלו לריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, שפירושה סיפוח חד־צדדי של השטח, בניגוד להסכמה של הפלסטינים ורוב מדינות העולם. 

קצובר ומטר אינן אדישות לסוגיית הפלסטינים החיים בשטחי C, שמספרם לפי ההערכות עומד על עשרות אלפים. יש הגורסים כי יש להעבירם לשטחי A או B, יש הטוענים כי יש להעניק להם תושבות, כמו לתושבי מזרח ירושלים, ויש המבקשים להעניק להם אזרחות מלאה. ”בכל פעם, השמאל מנפח את מספר הפלסטינים ביהודה ושומרון בעוד מיליון. מבחינתו הם הגיעו כבר לחמישה מיליון איש”, אומרת קצובר. “עכשיו היה בירור סוף־סוף לגבי מספר הפליטים בלבנון, והתגלה שלמרות שסברו כי הם מגיעים לכחצי מיליון נפש, מסתבר שמדובר רק ב־150 אלף איש. יש תמיד פער עצום בין מה שהם אומרים לבין האמת”.

“על פי הדמוגרף יורם אטינגר, מדובר ב־1.6 מיליון פלסטינים ביהודה ושומרון”, מוסיפה מטר. “אנחנו לא מתעלמות מהבעיה. אנחנו בעד לספח את השטח (‘נשים בירוק’ מתייחסות לכל השטח, כולל שטחי A ו־ B – ק”א), לתת להם זכויות תושב כמו לתושבי ירושלים, ולעולם לא זכויות לאומיות. כמו שצבי קצובר, בעלה של יהודית, אומר, הם לא עושים טרור בגלל הייאוש, אלא בגלל התקווה. התקווה שהם יכולים לקחת את הארץ שלנו מאיתנו. החלת החוק תעקור את התקווה הזו. הם יכולים להשתלב כאן כתושבים בתנאי שיתנהגו על פי חוק. תהיה כאן אווירה אחרת. לא יהיה מצב שבו הם יוכלו לסטור לחייל או או לגעת בחייל. זה יהיה אחרת”.

מטר קובלת על אלו התומכים בשתי מדינות לשני עמים. “מי שסובר שמבחינה דמוגרפית נוכל להיפטר מהערבים אם נקים להם מדינה, לא מבין שדרך הגבול עם ירדן ייכנסו הנה המון פלסטינים”, היא אומרת. “זה מה שמאיים על הרוב היהודי ממערב לירדן, לא ריבונות. אף אחד לא אומר את זה”.

בינתיים, קצובר ומטר אינן נחות לרגע ופועלות לעיגון החלטת הוועידה בחקיקה. במקביל הן גילו כי אין תוכנית מתאר ארצית הכוללת את יהודה ושומרון, ולכן הן עומלות לגבש כזו עם מומחה מאוניברסיטת אריאל. את התוכנית הן מתכננות להגיש לשרים הרלוונטיים. “שדרת ההר צריכה להיות השדרה המרכזית של ישראל ולהפוך את גב ההר לאזור עם רוב יהודי”, אומרת מטר. “אנחנו חנוקים. גם השר יואב גלנט מבין שצריך לפנות מזרחה מגוש דן, ופועל לגבש תוכנית כזו, אבל לנו זה לא מספיק מזרחה - אנחנו צריכים ריבונות על הכל”.