פשר התעקשותו של ראש הממשלה על העברת חוק הלאום עדיין אינו ברור לחלוטין, אך משנחקק ועורר את סערת הוויכוח סביבו, מחייב אותנו החוק חשיבה מבוררת, מהותית ועקרונית: לשם מה הוקמה המדינה היהודית? מה היו מטרותיה? האם מטרות אלה עודן רלוונטיות גם שבעים שנה אחרי? האם עמדנו ביעדים, או שמא דחינו את העיסוק בכל בעיה שצצה עד שהצטברו כה רבות וכבר לא נותר מנוס אלא לחוקק את חוק הלאום? 

 

שמענו כולנו את ההסבר הנחמד שחוק הלאום נועד לאזן בין "יהודית" ל"דמוקרטית". האמנם? הבה נדבר גלויות, עד כמה היא "דמוקרטית"? האם אנו מוכנים שישובים יהודים יהיו מעורבים (ע"ע מכרזי עפולה וורד הגליל)? האם אנו מוכנים לאבד את הנגב למען הבדואים ואת הגליל למען הערבים? האם אנו מוכנים לקבל ראש ממשלה ערבי?

 

בשנות הקמת המדינה נשמר אופיה של המדינה על ידי הקמת ישובים, קיבוץ גלויות וההגנה על גבולותיה. לעומת זאת, החל מ-1967 השתנו המושגים והתעוותו הערכים. הקמת ישובים מכונה "כיבוש" ואת יהוד הגליל והנגב הס מלהזכיר, שהרי זהו "אפרטהייד" במיטבו. מה אירע לערכי הציונות שבשמם קמה מדינת ישראל?

 

גם אם לא נעמת את עצמנו עם השאלה מה היה קורה אם לא היינו מנצחים במלחמת ששת הימים, עלינו להשיב לעצמנו על השאלה מה היה קורה אם לא היתה מלחמת ששת הימים...? האם היתה בישראל יותר סולידריות יהודית? כיצד היינו פותרים את בעיית הנגב והגליל? האם חוק הלאום היה נחקק? האם רק הכיבוש של 67' משחית והכיבוש של 48' כשר? האם לא היינו עומדים בפני אותן בעיות של אוכלוסיות לא יהודיות הגדלות ודורשות שיוויון?

 

חוק הלאום מוביל אותנו שוב לבירור מעמיק, ואנו באחת מתחנות הבירור. הבירור העמוק השני יגיע כאשר נחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שאר חלקי ארץ ישראל. זהו צעד הכרחי היסטורי לחזרת העם לערש מולדתו, צעד הכרחי לפיזור אוכלוסיה אשר צפויה לעמוד בשנת 2048 על כ-20 מיליון איש, זהו צעד הכרחי ביטחוני.

 

לאושרנו, ברוב היהודי של מדינת ישראל שולט ההיגיון הבריא, בעוד מהומת הסרק של השמאל השולט בתקשורת, באקדמיה ובבתי המשפט רעשנית יותר ונשמעת יותר. הימין החל לשלוט, ובקרוב נראה צעדים לאומיים-ציוניים נוספים המובילים אל יעודה של המדינה – מדינה לעם היהודי בארץ מולדתו, ארץ ישראל.

(המאמר פורסם לראשונה בעיתון 'בשבע')