נתניהו מוכן לקבל את הצעת ארה"ב כמו שהיא ולא נחוש לתקן אותה. נכונות העמידה של רה"מ על משמר האינטרסים הישראלים נמצאת בדעיכה.
הידיעה הבלעדית שפורסמה בשבוע שעבר ב'מצב הרוח', שחשפה כי ארה"ב מקשיחה את 'תוכנית המאה' של טראמפ, וכעת היא דורשת שהקווים שיתחמו את השטח עליו יוחל החוק הישראלי יוגדרו מראש כ'גבול מובהק' ובלתי ניתן לשינוי, גרמה לרבים בקרב הנהגת ההתיישבות לדרוש מנתניהו להתעקש על שינוי ההחלטה, ואם לא יעשה כן – לוותר על החלת הריבונות.
עד לאחרונה שררה ההבנה עם האמריקנים, שהריבונות תוחל על 30 אחוז משטחי יו"ש – מחצית משטחי C – ושאר שטח C יישאר במעמד לא מוסדר לעתיד לבוא, כולל אפשרות שגם עליו יוחל בעתיד החוק הישראלי, אם הפלשתינים יעמדו בסרבנותם, כמנהגם הכרוני.
אלא שבשבועות האחרונים הביעו האמריקנים דרישה חדשה: ישראל תוותר כבר עתה על דרישותיה העתידיות לגבי שטח C שעליו לא תוחל הריבונות, גם אם הפלשתינים לא יקבלו את התוכנית ולא יבואו למשא ומתן.
כזכור, בתוכנית המקורית של טראמפ, כפי שהוצגה לישראל בטקס החגיגי בבית הלבן בב' בשבט, 28 בינואר, צויין כי המפה המצורפת, של ריבונות על 30 אחוזים משטחי יו"ש הינה 'מפה רעיונית' ('קונספטואלית') בלבד, שעליה יתקיים משא ומתן עם ישראל, כדי לקבוע מפת ריבונות על פי האינטרסים הישראלים, והאינטרסים של ההתיישבות.
כשהאמריקנים פירסמו את המפה, התברר ש-15 יישובים בכל יו"ש יישארו כמובלעות בתוך השטח המיועד למדינה הפלשתינית: חרמש ומבוא דותן בצפון השומרון; ארבעת יישובי גב ההר - אלון מורה, איתמר, ברכה ויצהר; עטרת בלב בנימין; מיצד, מעלה עמוס וכרמי צור במזרח ודרום גוש עציון; תלם, אדורה ונגוהות במערב הר חברון; בית חגי ועתניאל במרכז הר חברון.
המציאות שהתוכנית מציעה ליישובים אלו, קטסטרופלית, ומעיבה על כל החיוב שבקבלת הריבונות: ביישובים האלה, בלי הגבלת זמן, מכאן ולהבא, ניתן יהיה לבנות רק לגובה. זו לא היתה התוכנית האמריקנית המקורית. זה שינוי שנעשה לפני כחודשיים. כל בר דעת מבין שהכוונה היא לחנוק את היישובים האלה ולפנות אותם. אף אחד לא יבוא לגור במקום שבו אומרים לו "אתה מבודד, אתה תהיה בחנק, תצמח לגובה, ועתידך להיות מובלעת במדינה פלשתינית".
לעמדה הזו יש כבר משמעות מעשית, מיידית: כל התב"עות (תוכנית בניין עיר) ביישובים האלה מוקפאים כבר עתה במת"ע (מועצת תכנון עליונה של המינהל האזרחי).
כשנציגי ישראל העלו את הדרישה לצרף גם את היישובים הללו ברצף טריטוריאלי לשטח הריבוני הישראלי, בלי לשנות את היחס של 70:30, הם נתקלו בהתנגדות אמריקנית – בעיקר מכיוונו של ג'ארד קושניר. התברר שהמפה הרעיונית הפכה למפת גבולות הקבע – כבר עכשיו, במנותק מהעמדה הפלשתינית העכשווית או העתידית. יבואו הפלשתינים למו"מ או לא, יקבלו את התוכנית או לא – הגבול נקבע עכשיו, חד צדדית.
יותר מכך: האמריקנים דורשים מישראל שבשטחי C עליהם לא תוחל הריבונות, תהיה הקפאת בניה - רק לישראלים. כי שטחים אלו מיועדים בעתיד למדינה הפלשתינית. בתוכנית טראמפ נאמר כי "בשטחי הגדה המערבית שאינם צפויים במסגרת חזון זה להיות חלק ממדינת ישראל, ישראל לא תבנה ישובים חדשים, תרחיב יישובים קיימים או תקדם תוכניות לבנות בשטחים אלה. ישראל לא תרחיב את המובלעות הישראליות (כלומר, 15 היישובים שהוזכרו למעלה – ח.ה.) או תקדם תוכניות להרחבתן בשטחים שמעבר לתכסית הנוכחית שלהן".
התוכנית גם קובעת שישראל "לא תהרוס כל מבנה שהיה קיים בתאריך חזון זה ותבטיח את החקיקה ו/או ההחלטות המשפטיות הנחוצות להבטחת תוצאה זו". הכוונה לבניה פלשתינית לא חוקית. (ההיתר היחיד הוא "הרס מבנים שיוצרים סיכון בטיחותי, כפי שייקבע על ידי מדינת ישראל, או הרס מבנים כענישה על מעשי טרור").
הקפאה חסרת תקדים
בהרצאה שנשא שגריר ארה"ב בישראל דוד פרידמן במכון הירושלמי לענייני ציבור ומדינה בי"ד בשבט, 9 בפברואר, הוא שיבח את מדינת ישראל "שהלכה רחוק בהסכמה להקפאה של בניה בשטח שהתוכנית מייעדת למדינה פלשתינית בשטחי C. זו התחייבות משמעותית שלא ניתנה בשום הסכם קודם". פרידמן חשף כאן, שישראל הסכימה שמחצית שטחי C שעליהם לא תוחל הריבונות, 30 אחוזים נוספים משטחי יו"ש, הם 'פיקדון' למדינה הפלשתינית העתידית – גם אם הפלשתינים לא יגיעו למשא ומתן, וגם אם לא יקבלו את התוכנית.
ומה יהיה אחרי 4 שנות הקפאה? הנושא לא ברור. מה שכן ברור הוא שהפלשתינים ינצלו את ארבע השנים הללו לקבוע עובדות של בניה בשטח לטובתם, כפי שהם עושים כבר עתה. ואם כיום המינהל-האזרחי מתרשל באכיפת שליטתו בשטח, בארבע השנים הקרובות לא תהיה שום אכיפה כזו. בפועל, נאבד את מחצית שטחיC שכיום בשליטתנו.
זו הבעיה העיקרית של תוכנית הריבונות! לא הנכונות להסכים למדינה פלשתינית, ואפילו לא צירי התנועה ליישובים שיהיו בשליטה פלשתינית עתידית. כי אלו תלויים בהגעה הפלשתינית למו"מ ובקבלתם את תוכנית טראמפ. ואם לא יעשו כן, ממילא הדבר לא יתבצע.
לגבי מפת הריבונות, מדובר בהסכם ישראלי-אמריקני, שכלל לא תלוי בעמדה הפלשתינית. הדבר מעניק מימד של מיידיות וחד-צדדיות למפת הריבונות, שקובעת את גבולות הקבע כבר עכשיו, בהסכם ישראלי-אמריקני, בלי שום קשר לעמדה הפלשתינית.
בהסכמה הישראלית לכך, כמו שדורש ראש הצוות האמריקני ג'ארד קושניר, חתנו של הנשיא טראמפ, ישראל שוב נמצאת במעין נסיגה חד-צדדית בלתי הפיכה, הפעם ביו"ש, דומה מאד להתנתקות של אריק שרון.
תכנית טראמפ היא הסכם בין ישראל לארה"ב המחייב את שני הצדדים האלה בלבד. לכן הסרבנות הפלשתינית לא תשחרר את ישראל מהוויתורים המפליגים שבהסכם שעשתה מול ארה"ב.
לא בלתי הפיך
המציאות שתיארתי קודרת – אבל הפיכה. האמריקנים לא מגובשים בעצמם, וכפי שחשפנו בשבוע שעבר ב'מצב הרוח', יש מחלוקות לא פשוטות בין סגן הנשיא פנס מגובה בשגריר פרידמן, לבין ג'ארד קושנר, 'האיש הרע' בסיפור. במקום לנהל מאבק בנושא ההכרה במדינה פלשתינית, או בנושא צירי התנועה – שני נושאים שאינם קריטים כרגע – צריך למקד את המאבק בנקודה העיקרית: המפה.
לנתניהו יש אפשרות לעמוד מול האמריקנים לתקן את המפה – בתנאי שיהיה נחוש לעשות זאת. למרבה הצער, לא נראית אצלו כרגע הנחישות הדרושה. נתניהו, שבעבר ידע לעמוד נחוש דווקא מול מימשל אובמה, מוכן כעת לקבל את ההצעה האמריקנית של ידידו טראמפ כמו שהיא, גם במחיר הפקרת 15 היישובים, גם במחיר החד-צדדיות של המהלך, העיקר שיוכל לסמן 'וי' על סעיף 'הבאתי ריבונות'. רוח הלחימה ונכונות העמידה של ביבי על משמר האינטרסים הישראלים נמצאת בדעיכה.
ולכך אסור להסכים. יש באפשרותו של נתניהו להזכיר לידידו טראמפ, שההתחייבות שלו בטקס בחודש שבט היתה ריבונות על כל היישובים ללא יוצא מהכלל, בחיבור טריטוריאלי לשטח מדינת ישראל – וזה מה שצריך להיות. לא ריבונות מוגבלת. לסכם מראש שאם הפלשתינים לא מגיעים למשא ומתן, גם המחצית השניה של שטחי C חוזרים לשליטה ישראלית בדיוק כמו שנקבע בהסכם אוסלו.