את מעמדו חסר התקדים של מנסור עבאס בקואליציה רואה חברת הכנסת אורית סטרוק כסימפטום מהותי לכשל ערכי הרבה מעבר לחבירת השמאל והימין לממשלת 'לא ריבונות ולא נסיגות'.
כמי שעומדת בראשות משותפת של השדולה למען ארץ ישראל מתקשה חברת הכנסת אורית סטרוק למצוא נקודות זכות ארצישראליות לממשלה הנוכחית. כמי שרואה את הגשמת חזון הריבונות כיעד אידאולוגי פוליטי ומדיני, היא נאלצת לקבוע בנחרצות כי "הממשלה משכה את השטיח מתחת רגליו של חזון הריבונות החשוב, היפה, ההכרחי והחיוני".
לדבריה הסיבה לכך אינה רק חבירת הימין לשמאל או ההסכמה הקואליציונית שלא לקדם מהלכי ריבונות או נסיגות, אלא טעם אחר ומהותי הרבה יותר, אך לפני שהיא מפרטת אותו היא מעירה שבניגוד להסכמה הקואליציונית הזו "בכל יום ובכל שבוע מתבצעות נסיגות על ידי בני גנץ שהחליט שבניגוד למחויבות הקואליציונית להיאבק בהשתלטות הערבית על שטחי C הוא דווקא מגבה את מאמצי הרש"פ והופך את צה"ל ואת המנהל האזרחי לזרוע ביצועית של הרש"פ".
כאמור, מעבר לכך, סטרוק מוצאת סיבה מהותית ועמוקה הרבה יותר לקביעה שאיתה פתחה: "הרי מהו רעיון הריבונות. שעם ישראל יתקדם ויחיל ריבונות על עוד ועוד חלקים מארצו. זה התחיל ב-48' על חלק מהארץ, התקדם ב-67' עם ריבונות בחלקים נוספים וב-81' התקדמנו גם עם רמת הגולן, אבל כשיש ממשלה שבמהותה היא לא של עם ישראל אלא משותפת לנו ולאויבים שלנו, מתברר שגם במקומות שהחלנו בהם ריבונות אנחנו כבר לא באמת ריבוניים? פתאום הם בשלטון משותף שלנו ושל התנועה האיסלאמית".
"הרי בכל ויכוח, על חומש, על גבעת רונן, על נגב, מי מחליט? מי מחליט גם איך ייראה תקציב המדינה? מנסור עבאס הוא מנסור הבוס", מצטטת סטרוק את חבר הכנסת פרוש. "אין תקדים למצב שבו עם הופך את אויביו לשותפים בניהול המדינה שלו. לכם עצירת הנטיעות בנגב היא לא עניין טכני אלא החלטה מהותית. המאבק הוא לא על גבולות ועל קווי 67', אלא על עצם הריבונות ומהותה של המדינה שלהולכת ומתדרדרת".
במציאות סבוכה שכזו סבורה סטרוק שנקודת האור היחידה היא צריבה תודעתית לאומית שחייבת להיווצר, ולפיה אסור לה לטעות שכזו לחזור על עצמה. "נפילה של הממשלה ללא צריבה כזו תשאיר אותנו עם אותה בעיה", היא אומרת. "הרי לאורך 150 שנה עמלה הציונות להביא לכך שעם ישראל יהיה ריבוני על ארצו, עוד לפני קומת ה'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. כאשר לא העם היהודי הוא שמחליט על גורלו אלא האויבים שיושבים בתוך הממשלה וכאשר ראש הממשלה יודע שאם לא ירצה אותם תיפול הממשלה שלו. אנחנו מצווים שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, אבל ביד התנועה האיסלאמית עזבנו את כולה. זו סיטואציה שמושכת את השטיח מתחת רגלי הריבונות".