ראיון ראש הממשלה לאבו עלי אקספרס, חושף את חולשת ההיגיון הדפנסיבי. כעת, לקראת שנת ה 80 למדינה, נדרשת הנהגה שמכריעה ומעצבת – לא כזו שמגיבה וממתינה. מאמרו של עו"ד מיכאל שפרבר
המאמר הופיע בערוץ 14
ריבונות כהכרעה: מהביטוי הדפנסיבי להתבגרות מדינית
דבריו של ראש הממשלה נתניהו בראיון, שנתן ממש לאחרונה בטלגרם, ל"אבו עלי אקספרס" "אם יעשו נגדנו צעדים חד־צדדיים, גם אנחנו יכולים לעשות צעדים חד־צדדיים" נשמעים במבט ראשון כהתרסה מדינית וככזו שבאה לחזק את חוסנה של מדינת ישראל, כלפי פנים ואף כלפי חוץ. בפועל, הדברים מגלמים את שיא החשיבה הדפנסיבית הישראלית: לא מהלך עצמאי של עיצוב מציאות, אלא הצהרת תגובה. ריבונות או פעולה מדינית מוצגות כנגזרות של מעשה זר וחיצוני, לא כהחלטה עצמאית של עם בן חורין ושל מעצמה איזורית שאמורה להכתיב את השיח הציבורי ולא להיגרר אחריו.
מעבר לכך, עצם האמירה יוצרת כבילה מדינית. אם מראש אתה מנסח את הריבונות על שטחי יהודה ושומרון כתלויה ב"צעד של האחר", הרי שאתה כובל את עצמך: כל עוד לא נעשה מהלך מבחוץ – אתה מנוע מלפעול, ובאזיקים שהטלת על עצמך וללא כל צורך. כך, בניסוח אחד, הופכת ישראל משחקן חופשי וריבוני לגוף שתלוי במעשיהם של אחרים. בפרט שאותם אחרים, חלק מאומות אירופה וכן קנדה ואוסטרליה, מתנהלות בצורה אנטי ישראלית ואף אנטישמית ומשיקולים פרו איסלמיים מובהקים.
מורשת התגובה – מתודעת גטו למדינה
שורשיו של דפוס זה נעוצים בהיסטוריה המעצבת של אומתנו במאות שנות גלות. רוב היהודים וברוב מדינות גלותם, לא יכלו ליזום – רק להגיב. צווי שליטים, גזרות או פרעות עיצבו את חיי הקהילה. מכאן התגבשה מנטליות של הסתגלות, זהירות, דריכות והמתנה. עם הקמת המדינה ב־1948 ביקשה הציונות לשבור את ההיגיון הזה, אך הוא שב וצף במדיניות הישראלית. "מה יגידו הגויים" הפך לתמרור אזהרה שמנע ומונע לעיתים מזומנות הכרעות, ושימר את ישראל בסגנון של תגובה.
גם במלחמות הראשונות של המדינה הוצגו המהלכים כמעט תמיד כהתגוננות: "לא רצינו, נאלצנו". "ישראל תדע להגיב בזמן ובמקום הנכונים". גם מהלכים מדיניים – מהסכמי אוסלו ועד ההתנתקות – הוסברו כתגובה ללחצים חיצוניים, לא כתוכנית יזומה לעיצוב עתיד האזור.
בן גוריון – דגם ההכרעה
מול דפוס זה ניצב דוד בן גוריון. הכרזת המדינה ב ה"א באייר תש"ח (5/48) הייתה הכרעה היסטורית חד משמעית. ארצות הברית הזהירה לבל נעשה זאת ומהשלכות אי תמיכתה, מדינות ערב איימו בפלישה כוללת, הבריטים עוד שלטו חלקית בארץ. ובכל זאת בן גוריון הכריז : "בארץ ישראל קם העם היהודי ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. ." הוא לא המתין לצעד זר כדי להגיב, אלא קבע עובדה. הכתיב את סדר היום ונתן לאחרים להיות אלה אשר מגיבים לצעדים המשמעותיים שהוא כמנהיג המדינה הצעירה, ביצע.
גם החלטתו לפתח את "מפעל הטקסטיל" בדימונה הייתה הכרעה יזומה. חרף התנגדויות מבית ולחץ מחוץ, בן גוריון הבין שעצמאות אסטרטגית היא חלק מהותי מהקיום היהודי. הוא לא "הגיב" לאיום קונקרטי, אלא עיצב את העתיד. צעד אמיץ וחיוני, שמבטיח – בין היתר, את שרידותה ועוצמתה של מדינת ישראל לשנים רבות קדימה.
בגין והכור העיראקי – עיצוב מציאות
ב 7 ביוני 1981, מנחם בגין קיבל החלטה שזעזעה את העולם: להשמיד את הכור הגרעיני בעיראק. מטוסי חיל האוויר המריאו ותקפו את הכור לפני שהושלם. בגין לא חיכה שסדאם חוסיין יכוון טילים גרעיניים לישראל. הוא הכתיב מראש את התסריט ועיצב מדיניות בהתאם לצרכיה של מדינת ישראל. בעקבות התקיפה אמר: "אנחנו בשום תנאי לא נרשה לאויב לפתח נגד עמנו נשק להשמדה המונית. נגן על אזרחי ישראל, ובעוד מועד, בכל האמצעים העומדים לרשותנו״. זוהי לשון הכרעה, לא תגובה.
העולם כולו גינה. מועצת הביטחון האו"ם קיבלה החלטת גינוי פה אחד. ארה"ב התייצבה בתחילה עם אומות העולם ונגד ישראל ואף הייתה עצירה זמנית של משלוחי נשק לארץ. אבל בראייה היסטורית, התקיפה ההיא הוכרה כמהלך שעיצב את המזרח התיכון ושמר על ישראל. בשנת 1991, לאחר פלישת כוחות הקואליציה לעיראק, שלח שר ההגנה האמריקאי צ'ייני לשגרירות ישראל בארצות הברית תמונת לוויין אמריקאי של הכור המופצץ ועליה כתב: "בתודה ובהערכה, הקלתם על משימותינו בסופה במדבר".
בין תגובה להכרעה – דוגמאות מנוגדות
● מבצע קדש (1956) : ישראל נגררה אחרי צרפת ובריטניה בפעולתם כנגד המצרים להצלת תעלת סואץ מההשתלטות העויינת המצרית עליה. התוצאה – הישג צבאי ישראלי אדיר, שהתמסמס בלחץ אמריקאי ורוסי. מדיניות של תגובה, לא עיצוב והכרעה.
● מלחמת ששת הימים(1967) : מהלך יזום, מקדים, ששינה את מפת המזרח התיכון. דפוס מובהק של הכרעה.
● הסכמי אוסלו (1993) : נולדו מתוך דינמיקה בינלאומית ולחץ אמריקאי ואירופי. לא מהלך ישראלי עצמאי מתוכנן ובעל ראייה ארוכת טווח.
● ההתנתקות (2005) : צעד שהוצג כתגובה לדמוגרפיה וללחץ בינלאומי. הסתגלות, לא הכרעה. שכיום מובן לרבים גודלה של הטעות שנעשתה בנדון.
● חיסול בכירי הצמרת האיראנית (2024) ופרשת הביפרים: פעולה יזומה, מתוחכמת ונועזת. ישראל יזמה, הפתיעה והכתיבה סדר יום חדש ובעצם צמצמה דרמטית את האפקטיביות של "ציר הרשע האיראני".
ממבחן השרידות לצמיחה מתוך עוצמה
אין לזלזל בזהירות שהייתה נדרשת בעשורים הראשונים. ישראל עמדה במבחן השרידות – מלחמות חוזרות, בידוד מדיני, קשיים כלכליים, קליטת עליות ואמברגו נשק. אך מבחן זה עבר. ישראל של היום היא מעצמה אזורית בעלת עוצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית שאין לה תקדים בתולדות העם היהודי ואין לה למעשה שום מתחרה בר השוואה בזירה האזורית .
מי שחושב בקטן – מתנהל בקטן. מי שחושב בגדול – מתנהל בגדול. מדיניות ההכרעה נולדת מתוך עוצמה, לא מתוך חולשה. במקום להסתפק בהכלה ובהמתנה, ישראל חייבת לעבור למדיניות של שינוי ועיצוב.
הפנמת 7 באוקטובר
אירועי 7 באוקטובר 2023 המחישו את מחיר החשיבה הדפנסיבית. שנים של "הרתעה", "ניהול סכסוך" ו"הכלה" קרסו ביום אחד. הטראומה הלאומית הזו מחייבת הפנמה: לא עוד תגובה, אלא הכרעה. לא עוד הסתגלות, אלא עיצוב.
זהו רגע הבגרות של ישראל. לקראת שנת השמונים שלה כמדינה עצמאית, אין די בהישרדות. זו תקופה של צמיחה מתוך עוצמה. בדיוק כשם שבן גוריון ובגין קיבלו הכרעות שהפכו את פני האזור, כך על ההנהגה הנוכחית לומר בקול ברור: ישראל לא מחכה לבלגים או לצרפתים. לא למוצא פיהם של האוסטרלים או הקנדים, לא לאיחוד האירופי ולא לאו"ם. ישראל קובעת את עתידה מתוך עוצמתה.
סיכום
כאשר ראש הממשלה אומר "אם יעשו נגדנו (מהלך של הכרה במדינה פלשתינאית), נעשה גם אנחנו (מהלך של ריבונות ביהודה ושומרון)", הוא לא רק מבטא חולשה אלא כובל את ישראל למדיניות תגובתית. הגיע הזמן לשנות כיוון. ריבונות היא הכרעת גורל, לא תגובה ללחץ. עיצוב המזרח התיכון מתוך עוצמה יהודית – ולא הסתגלות לדרישות זרות – זו ההתבגרות ההיסטורית שנדרשת מישראל ב־2025.
בן גוריון קם ב 1948 ואמר: עכשיו.
בגין עשה זאת ב 1981 ואמר: עכשיו.
גם אנחנו, אחרי 7 באוקטובר, חייבים לומר: עכשיו.
לא תגובה – הכרעה. לא הורדת ראש – עיצוב.
לא "מה יאמרו (או יעשו) הגויים", אלא "מה יעשו היהודים".
ואם לא עכשיו. אימתי?!?
עו"ד מיכאל שפרבר