מחפיר השוחות טרם המלחמה דרך ההיסטוריה שהתהוותה בירושלים לנגד עיניו של דור שלם שעמד משתאה וכוסף. יהודה עציון נזכר בימים ההם.
לקראת יום שחרור ירושלים, יו"ש והגולן ביקשנו להעלות זיכרונות מימי בראשית עם מספר דמויות מפתח בהתיישבות, ותהינו עד כמה העסיק חזון הריבונות את חלוצי יו"ש בימים ההם, ימי הצעדים הראשונים של ההתיישבות.
יהודה עציון
חמישים שנה, תשכ"ז תשע"ז, מי היה מאמין – והרי היה זה רק אתמול...
נערים היינו, בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. בימי "ההמתנה" שלפני המלחמה חפרנו שוחות לזקני הכפר, המתח באוויר גאה, ובכל יום קראנו בעיתון "הצופה" אשר נתלה, פרוש ופתוח, על לוח המודעות.
ואז הכול התחיל... מתוך מחסה שנדחקנו אליו תחת חדר האוכל, שהיה בבניה, צפינו בהפגזות התותחנים על טול כרם, ומחאנו כפיים בשאגות לכל פגז שפגע.
ביום כ"ח באייר הביא הרב שלנו אל בית המדרש עיתון ובו הכותרת: "כוחות צה"ל מכתרים את העיר העתיקה". בעיניים לחות הוא אמר: "אני שומר את העיתון בשביל ההיסטוריה", וזכרנו את סיפוריו איך ניצל וברח מן הגטו...
למחרת נעלמתי מן הישיבה, עם חברי הטוב – עד היום – שלא אחשוף כאן את שמו. "נוסעים לירושלים! הולכים לראות את הכותל!", אמרנו זה לזה ויצאנו אל הכביש לעצור טרמפים.
הגענו אל העיר בלילה, מלחמת ששת הימים עוד לא הסתיימה, וכוחותינו התארגנו לעלות אל "הרמה הסורית" כפי שקראנו לה אז.
הלכנו ברחוב יפו, הלב דפק חזק, הנה, מתקרבים...
הגענו עד קיר הבטון הגדול שחסם את המעבר – בכיכר צה"ל של היום – והקיר שכב על הקרקע, שבור לגושים גושים... ג'יפ צבאי עצר לידינו בחריקה, וחייל צועק לנו לתוך האוזן: "מה אתם עושים פה?? לאן אתם הולכים?? השתגעתם? – עוד יש פה מוקשים! תסתלקו מכאן מיד!".
לא זוכר מה ענינו לו, אבל הוא הצליח להפחיד אותנו כהוגן. הסתכלנו זה בזה, הבטנו אל חומות העיר העתיקה – פעם ראשונה כל כך מקרוב – והיה חושך מצרים... החלטנו לוותר... ננסה שוב בעוד כמה ימים.
בישיבה "תפסו אותנו", הבינו שנסענו, ובחקירה הודינו בעובדות ובאשמה. חטפנו עונש רציני. לא אפרט כאן.
כעבור שבועות ספורים נסענו, כל תלמידי הישיבה, בראשות הרב נריה, לירושלים. רקדנו בעיר העתיקה בחמישיות, חבוקים שכם אל שכם. העלינו אבק בריקודים ברחבת הכותל שזה עתה נוצרה, ואיש לא דיבר על ההר... חשבתי לעצמי: זהו הכותל – של מה? ויש עוד שלושה כתלים כמוהו, לא? ומה קורה עכשיו למעלה, במקום שעמד בית המקדש? – השאלות התערבבו זו בזו, התשובות פִּרכסו, התקשו לצאת בערפילי תודעה של נער צעיר, ותבעו את עלבונן...
ומן הימים – אל השנים.
בשנת תשכ"ט עליתי לגוש עציון, והתחלתי במסלול ישיבת ההסדר 'הר עציון', במחזור השני. זכינו אנו – תלמידי הישיבה – להקים את אלון שבות (תש"ל, 1970), וזכיתי לקחת חלק במתיחת קווי חשמל ראשונים, בהובלת מי שתיה במיכליות של ערבים אל המיכלים שלנו, ובעוד מלאכות ראשוניות. הישיבה התבססה והתרחבה במהירות, למדנו וקצת התבגרנו, עד שנחתה עלינו מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם, גם דמם של חברים קרובים ואהובים.
כבר לפני המלחמה התחיל "גרעין אלון מורה" את צעדיו הראשונים, ואני נער עם חברי הבוגרים מנחם פליקס, בני קצובר, ועוד חברים וחברות. כמעט שנה שלימה נשארתי במילואים לאחר המלחמה ברמת הגולן – וכשחזרונו משירות אחד התגייסנו לשירות אחר, והנענו את פעולת "גוש אמונים" וגרעין אלון מורה – שהיה "חוליית החוד" של כל המסע. תחילה עלינו להתיישבות ליד מחנה חורון, אחר כך כל סדרת "הסבסטיות", ובתוך כך הקמת "פלוגת העבודה" וייסוד עפרה באייר תשל"ה – לפני ארבעים ושתיים שנים.
*
שואלים אותי אם חשבנו אז על ריבונות בחבלי יהודה ושומרון – ואני מקמט את המצח וחושב... האמנם חשבנו על זה?
התשובה קצת מורכבת. התחלף דור – וקשה להסביר שחשבנו אז במושגים שונים, ולפי "קווי מתאר" אחרים מאלה שקנו להם שביתה כיום בשיח הציבורי.
המאבק שלנו היה על התיישבות. אנחנו רצינו בכל מאודנו ליישב את פסגות ההרים, ומולנו עמדה ממשלה שסירבה לכך – כמובן, מתוך רצון "להשאיר את הכול פתוח" למשא ומתן עם הערבים (כמעט שלא קראו להם אז 'פלשתינים'). מובן מאליו שהבנו שארץ ישראל בסכנה. ידענו היטב שאם לא ניישב את חבל ההר – ורק כוחות צה"ל יחנו בו – אזי ביום מעונן אחד יכול הכול לקרוס, ומדינת ישראל עלילה פשוט להסתלק מכאן ולהתכנס שוב אל הגבולות "המקודשים" של 19 השנים הראשונות. לדרוש מממשלות "המערך" דאז שיחילו את הריבונות על חבלי לב הארץ? – ודאי אמרנו לעצמנו בלחש שזו "הלכתא למשיחא", ובינתיים הרי יש הרבה עבודה לעשות בשטח.
ואז הגיע "המהפך" המפורסם, ותנועת הליכוד עלתה לשלטון. במזכירות גוש אמונים התפתחה מחלוקת. הרב לוינגר טען בלהט שמעתה שומה עלינו "לרומם את רוח העם", ואת תיק ההתיישבות עלינו למסור לממשלה, שבוודאי תבנה גרעינים ויישובים בעצמה – איך ייתכן שלא – שהרי זהו תפקידה, ומדוע שייעשה הדבר בידי "מתנדבים" הבאים כביכול במקומה?
חנן פורת ואחרים השיבו שלא כך, שאם אנחנו לא נפעל בשדה ההתיישבות – ובעצם נוליך את הממשלה – היא תתרשל ולא תעשה דבר, ובוודאי לא תעשה מספיק, ותתחמק מתפקידה.
והיה גם טיעון מפולפל נגד הקו של חנן, שבגלל שאנחנו ממשיכים לעסוק בהתיישבות – דווקא בגלל זה אין הממשלה עושה את תפקידה, מפני שהיא מרגישה ש"זה בסדר, יש מי שעושה". על פי הטיעון הזה אנחנו עצמנו נעשינו אשמים, כביכול, במחדלי הממשלה...
ומן הדיון הנ"ל תוכלו – אחי הקוראים – ללמוד היכן היה מונח "מרכז הכובד" של מחשבתנו ומעשינו. שאלת הריבונות עמדה ברקע, כי כאמור הניעה אותנו ההבנה שהיכן שלא יהיו יישובים גם לא תהיה המדינה, אך המוקד התמקד אל מעשה ההתיישבות, לא אל שאלת הריבונות המדינית.
*
ובטרם ניפרד, ארשום כמה מחשבות עקרוניות על "שאלת הריבונות".
המילה ריבונות היא חדישה, נקבעה כתרגום ל'סוברניות' – ומעניין לעמוד על שורשיה.
ריבון – גם בארמית וגם בלשון חז"ל – הוא אדון. גם אדם יכול להיות אדון לעבדיו, למשל, והכתוב "אהבתי את אדוני" מתורגם: "רחימנא ית ריבוני".
ריבונות העם בארצו – אם נישאר ברובד העתיק של הלשון – היא אפוא "אדנות", ואורי צבי גרינברג מרבה לטבוע – ולתבוע – את המטבע הזה בשיריו. הנה למשל קטרוגו על אנשי תל אביב בשנת תש"ח, לאחר שהוכרזה המדינה ללא ירושלים בירתה: "לֹא טָבְלוּ בַיַּרְדֵּן לְמַלְכוּת / וְלֹא עָלוּ יְרוּשָׁלַיְמָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת / אֶל פְּנֵי הַר הַבַּיִת / בִּפְנֵי אֱ-לֹהֵי הָאַדְנוּת ... / לֹא עֲבָרָם בַּנֶּפֶשׁ סַעַר אָבִיב: / זֶמֶר אַרְנוֹן וּוָהֵב בְּסוּפָה – –" //. (ספר העמודים, שירים לעת מצוא).
תביעת הריבונות על הארץ, קשה לה מאוד להלום את מדינת ישראל דהאידנא, כי המשטר הדמוקרטי – מעצם טבעו – מנוכר לא-להי ישראל, שהרי "מקור הסמכות" הוא העם (ובכללו הערבים כמובן), ולא דבר א-להים ורצונו בפי נושאי דברו הראויים.
כי הריבונות האמתית – האדנות – מקורה קודם-כל באדון הכול, ריבונו של עולם וריבון כל המעשים, אשר לב הופעתו פועם בהר הבית: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל"ד כ"ג). אפילו עצם שמו המורגל בפינו – א'ד'נָ'י' – אינו אלא פניה אל האדון בלשון כבוד של רבים. הווה אומר כי רק מכוחו, כידו הארוכה, כשלוחיו, תובעים אנו לעצמנו – בניו ועמו – את הריבונות על הארץ, כמבטאים את אדנותו שלו עליה: "כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה כ"ג).
האם ראויה מדינת ישראל דהאידנא למשא הריבונות הזה, ללא שינוי ערכין מהפכני של כל מהותה התרבותית, התוכנית והפוליטית? – זו השאלה בה נחתום כאן, ואין חיתום, כי שאלה פתוחה היא אם לבבנו פתוח – ואם אטום לבבנו, הריהו תובע את מילת עורלתו, בבוא דבר ה' בפי יחזקאל (ל"ו כ"ו): "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרוֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".