ההתיישבות ביהודה ושומרון חוותה שפל בעקבות ההתנתקות, פינויי מאחזים ולחצים בינלאומיים, אך כיום מתרחשת תנופה חסרת תקדים של בנייה, הסדרה והקמת יישובים חדשים. פרופ' אריה אלדד, מעריב 25/1/2026
לפני 20 שנה נמצאה ההתיישבות היהודית ביהודה שומרון וחבל עזה בנקודת שפל היסטורית. ההתנתקות - מתוצרת אריאל שרון - עקרה 25 יישובים מחבל עזה וצפון השומרון, ופינתה את האזורים הללו לשליטה ערבית מלאה. כך הצליח חמאס להפוך את כל הרצועה לבסיס טרור ענק, ואת ג'נין וסביבותיה לקיני מחבלים פעילים.
אהוד אולמרט החליף את שרון שהתמוטט וביקש להמשיך את תנופת ההרס והעקירה. הוא הבטיח "התכנסות" גם ביהודה ושומרון. כישלונו במלחמת לבנון השנייה וההליכים הפליליים, שבסופו של דבר שלחו אותו לכלא, בלמו סופית את כוונתו לעקור את ההתיישבות ולהקים מדינה פלסטינית. בימי שלטונו האחרונים אולמרט עוד ניסה להגיע להסכם נסיגה איום מיו"ש.
אבל אבו מאזן, שלא רצה לחתום עם מי שכבר היה בדרכו החוצה, השליך יהבו על ציפי לבני והבטחותיה. כשגם היא כשלה בדרך לפסגה, חלפה הסכנה המיידית לנסיגה כוללת והקמת מדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו.
ממשלותיהם של בנימין נתניהו ובנט-לפיד לא רצו לעסוק בסוגיה הזו. אבל ההתיישבות היהודית הוכתה מכה קשה. יישובים שלמים חרבו. ארגוני שמאל קיצוני עתרו שוב ושוב לבג"ץ בתביעה להרוס מאחזים ושכונות ביישובים, ולא פעם זכו לאוזן קשבת. כך בעמונה, במגרון, בבתי דריינוף בבית אל, בשכונת נתיב האבות בגוש עציון. בג"ץ הצטרף למאבק נגד ההתיישבות. באותם ימים הייתי שותף לניסיונות בלימה של מהלכי החורבן וההרס הללו. ברוב המקרים - בהצלחה חלקית בלבד.
מבחוץ, לחץ של ממשלים אמריקאיים עוינים מנע הקמה או הכשרה של מאחזים חדשים שקמו בשטח. ממשלות נתניהו – עד לזו הנוכחית – נכנעו ברוב המקרים ללחצים הללו.
המנהל האזרחי תפס אז את תפקידו כבלם עיקרי לכל ניסיונות התיישבות יהודית, וברוב המקרים צידד בצד הערבי. הם דבקו בדווקנות בפרשנות שלהם להסכמי אוסלו זמן רב אחרי שמדינת ישראל והערבים כבר חדלו מלהאמין בהם. צה"ל, ברוח הדרג המדיני, ראה בהתיישבות נטל ולא נכס, והיה סבור כי אפשר, ואף רצוי, לפנות את רוב מחנות צה"ל מיהודה ומהשומרון. פינוי המחנות שהחל בעקבות הסכמי אוסלו, ולא רק משטחי A במרכזי הערים הערביות, נמשך לראשית שנות האלפיים גם משטחי C, אלו האמורים להיות בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה של ישראל.
מקצת המחנות פונו בשנות האינתיפאדה, כשצה"ל היה סבור שקשה ויקר להחזיק בהם. פינויים הושלם בעקבות ההתנתקות. כך פונו בסיס הצנחנים בסאנור, בסיס בזק של גולני, מחנה גדי בבקעה, מחנה דותן בצפון השומרון, אדוריים בדרום הר חברון, אום דרג' בבוקיעה הדרומית ומחנה שדמה במזרח גוש עציון.
הממשלה הנוכחית, ממשלת ישראל ה-37, ראויה לשבחים רבים על תנופת ההתיישבות ללא תקדים שהיא מחוללת בשטחי יו"ש. גם מתנגדיה המובהקים של הממשלה אינם יכולים להתכחש להישגיה בתחום זה. בעיניהם זו אולי עוד סיבה להתנגדותם לה.
השרים בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, זאב אלקין, ישראל כ"ץ וחבריהם, זאב חבר (זמביש) בראש תנועת התיישבות אמנה, המועצות בשומרון, בבנימין, בגוש עציון בהר חברון ובבקעה, ויותר מכולם – אלפי המתיישבים במאות המאחזים והחוות החקלאיות – כל אלו ורבים אחרים שינו את המפה. שטחים ריקים גדולים נתפסים במרוץ להשתלט ולהחזיק באדמות הארץ, מול הערבים הזוכים לעידוד ומימון מרמאללה ומאירופה.
במקביל הגבירו הממשלה והמנהל האזרחי את קצב הריסתם של מבנים לא חוקיים שבנו ערבים בשטחי C כדי לחסום התיישבות יהודית. למקצת ממחנות צה"ל הנטושים נכנסו כבר גרעיני התיישבות. אחרי ש"חוק ההתנתקות" לצפון השומרון בוטל לפני כשלוש שנים - מוקמים מחדש היישובים שנעקרו. כך בחומש, כך בשא-נור. ויש גם החלטת ממשלה על הקמתם מחדש של גנים וכדים, ליד ג'נין.
חנוכת הישוב יציב (מחנה שדמה)
השתתפתי השבוע בטקס קביעת מזוזה וחנוכת יישוב חדש, "יציב" שמו, השוכן בצמוד למחנה שדמה, במזרח גוש עציון. סיפור המקום הזה הוא דוגמה מדהימה לקוצר ראייה מדיני וצבאי מחד גיסא, ולדבקות ונחישות אזרחית, מתוך ראייה אסטרטגית והתיישבותית, מאידך גיסא.
בימי המנדט הקימו הבריטים את מחנה שדמה על פסגת הר השולט על סביבותיו, ממזרח לבית לחם ומעל לציר התנועה המחבר היום את יישובי מזרח גוש עציון עם הר חומה וירושלים. הם הבינו שעליהם להיות בשטח כדי למנוע הברחות והתארגנות כנופיות ערביות במדבר יהודה.
כשיצאו הבריטים – נכנס הלגיון הירדני, ואחרי ניצחון ישראל בששת הימים הפך המחנה לבסיס הנחל המוצנח - גדוד 50. בשנת 2006, אולי כחלק מהרומן שניהל אולמרט עם אבו מאזן, ואולי מתוך החלטה פנימית של צה"ל – פונה המחנה, ננטש, ובתוך ימים אחדים נבזז בידי ערביי בית סאחור. רק שלדי המבנים הבריטיים נותרו. הטבע, גם טבע האדם והעמים, אינו סובל חלל ריק.
הרש"פ החליטה להשתלט על אדמות המדינה שישראל לא רצתה בהן, ותכננה להקים במקום "בית חולים לילדים" לאזור בית לחם. המקום היה מרוחק מהערים באזור. ואין לו כביש גישה סביר ממערב. היה ברור שמדובר בתירוץ להשתלטות על השטח, ש"ייראה טוב" בעיני הקהילה הבינלאומית.
צה"ל יצא. המדינה ביקשה לוותר על השטח כמחווה לרש"פ. וזו החלה להיכנס בשתי רגליים ודחפורים. רק שתי נשים עצרו אותם: יהודית קצובר מקריית ארבע ונדיה מטר מאפרת. הן שהקימו את ארגון "נשים בירוק" ועומדות עכשיו בראש "תנועת הריבונות". אין להן שום מעמד או תפקיד רשמי. בשנת 2008 חשף העיתונאי חגי הוברמן את כוונת הממשלה למסור את המחנה לידי הרש"פ, אף שהוא שוכן בשטח C.
יהודית ונדיה הבינו – בניגוד לראשי המדינה וראשי צה"ל דאז – מה המשמעות. הן הקימו את "הוועד למען שדמה יהודית", גייסו עשרות מתנדבים. באו למחנה הנטוש. ניקו ושיפצו קצת. הכשירו חדרי הרצאות, גייסו מרצים והחלו לקיים במקום סמינרים בימי שישי. גם אני זכיתי ללמד באותם סמינרים.
צה"ל הגיב במהירות: הכריז על המקום "שטח צבאי סגור". הוציא להן צווי הרחקה מנהליים. הרס סוכות ומבנים ארעיים שבנו בשטח. פינה ואף החרים את הציוד שהביאו. עיכבו אותן. עצרו אותן. אך הן חזרו שוב ושוב.
למה? הרי צה"ל החליט שאין לו עניין במקום. מדוע הפך לפתע ל"שטח צבאי סגור"? צה"ל שימש כאן כלי בידי ממשלת אולמרט. אבל גם אהוד ברק, שר הביטחון של ממשלת נתניהו שקמה ב-2009, המשיך להתנכל להן. גם הוא קיווה, וכנראה עדיין מקווה, שתקום בשטח "מדינה פלסטינית". בסוף גם בצה"ל הבינו. ב-2010 חזר צה"ל למחנה. סוכלה תוכנית סלאם פיאד להשתלט על השטח. נדיה ויהודית פנו למשימה הבאה שלהן.
השבוע הן היו בחנוכת היישוב החדש, "יציב" (שם זמני), הצמוד למחנה הצבאי. ומדוע לא בתוך המחנה שרוב בתיו ריקים? צה"ל כנראה גילה מחדש את חשיבותו האסטרטגית של המחנה ואינו מוכן לוותר על אף שעל... אולי זה חלק מהמהפך האידיאולוגי, האסטרטגי, הביטחוני שעבר על המנהל האזרחי ועל צה"ל בעקבות 7 באוקטובר.
מה למדנו? שגם אם המדינאים והגנרלים טועים בענק, לפעמים די בשתי נשים הרואות נכוחה, נחושות ודבקות במטרה, כדי לשנות את המציאות, לסובב חזרה את הגלגל שסטה מהדרך ולהשיבו למסלולו הנכון.
לכתבה ב'מעריב'