אחרי העברת השגרירויות לירושלים הגיעה העת לצלוח את מהמורת החשש ולעבור אל השלב הבא – החלת הריבונות.
השורות הבאות הן מחווה לאישה גדולת מעש ורחבת לב שאהבת ארץ ישראל המפעמת בה הפכה אותה לאחד מסמליה של הארץ הזו - גאולה כהן, לוחמת לח"י, חברת כנסת, סגנית שר וכלת פרס ישראל.
ימים אלה שהחלו עם העברת שגרירות ארה"ב לירושלים והמשכו בשורת שגרירויות המצטרפות אל המסילה העולה ירושלימה הם הימים שלה. בשנת 1980 הייתה זו גאולה כהן שידעה לנצל חלון הזדמנויות פוליטי צר ודרכו העבירה את חוק ירושלים, מהלך שהוביל לנטישת השגרירויות את ירושלים והעברתן לגוש דן. גאולה כהן לא התרשמה מהתגובה הבינלאומית וקבעה שעבור ירושלים שווה לשלם גם מחיר מדיני. בימים אלה היא ואנחנו רואים כיצד האומות, גם אם באיחור רב ומיותר, מפנימות את המסר – ירושלים הא בירתו הנצחית והיחידה של העם היהודי!
כשנשאלה אם אין העיתוי המדיני למהלכים מסוג זה אינו מתאים, השיבה גאולה כהן בנחרצות כי "כל חוק שנוגע לארץ ישראל, כל יום ויום הוא העיתוי שלו", ואכן ברוחה ולאורה של גאולה אנו קוראים בקול גדול אל הצעד הבא. לאחר ההכרה האמריקאית, ולא רק האמריקאית, בירושלים כבירת ישראל, לאחר העברת השגרירויות אל בירתינו הגיעה העת לצעד הבא והמתבקש - החלת ריבונות ישראל על מחוז כיסופי הדורות, יהודה ושומרון.
ההנהגה בישראל, ובראשה ראש הממשלה, מוכיחה בשבועות האחרונים נחישות מניבת תוצאות בשדה המדיני והביטחוני. כך מול איראן, כך מול סוריה, כך גם מול רוסיה ומדינות נוספות. העולם מזהה נחישות, מבין ומכבד. השעה ראויה ומתאימה לצעד הנחוש הבא ויהיה זה פספוס היסטורי אם לא נמשיך בצעידה העולה במהלך הציוני אל החלת חוקי ישראל על חבלי נחלתו ההיסטורית של העם.
בשנת 1986 הניחה גאולה כהן על שולחן הכנסת הצעת חוק להחלת הריבונות. בישיבה ה-185 של הכנסת ה-11 אמרה: "...העיתוי הטבעי להחלת החוק והמשפט הישראלי על יהודה ושומרון וחבל עזה, כמו גם תנופת ההתיישבות בחלקי מולדת אלה, היה עם תום מלחמת ששת הימים... ב-1967 ממשלה בראשות מפא"י ההיסטורית נהגה כך לגבי מזרח ירושלים. חלוקת העיר נתבטלה, מזרח ירושלים יושבה ביהודים והוחלו עליה הריבונות וחוקי ישראל. אבל, וזהו המחדל ההיסטורי הגדול, רק ירושלים. לא הספיק לה לממשלה דאז הכוח, או לא עמדה בה הרוח, לנהוג כך גם כלפי כל חלקי ארץ ישראל ששוחררו. התהליך נעצר, לא עוד המשך התהליך הציוני המדיני ע"י החלת הריבונות, ולא עוד ציונות מעשית של תנופת התיישבות...".
והוסיפה והמשיכה גאולה בדבריה: "...כנסת נכבדה, הליכוד עדין לא השתחרר ממלכוד ההסכמים, המערך עדין לא השתחרר מאשליית הפשרה הטריטוריאלית, אבל בציבור בישראל יש יותר ויותר חלקים הרואים את המבוי הסתום שאליו הובילו אותנו היוזמות של בעלי החלומות, והם מתחילים להתפכח. לציבור הזה אנו מציעים היום את האופציה היחידה שיש בה אמנם סיכונים – ומתי היה קיומנו משוחרר מכאלה? – אבל היא גם היחידה שיש לה גם סיכוי".
מאז נישאו דברים אלה בכנסת ישראל עברו מים רבים בירדן. כיום הליכוד, על רוב מוחלט של שריו, חברי הכנסת שלו וחברי מרכז המפלגה שלו, דורש ריבונות, כך גם 'הבית היהודי' (המפד"ל לשעבר, תנועת המזרחי ההיסטורית). קולות ברוח זו נשמעים גם בש"ס וב'כולנו'. זו העת לצלוח את מהמורת החשש ולעבור אל השלב הבא – החלת הריבונות.
חלון ההזדמנויות המדיני שנפער עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב מתרחב ממש בימים אלה עם תביעת "השיבה" הנישאת על ידי האויב הערבי העזתי שאינו מסתפק ביודנריין וחותר להטיל את חיתתו על תל אביב, חיפה ושאר ערי ישראל. בעזה חולמים וחותרים לחורבנה של מדינה ישראל והמענה הראוי שיגדע את התקוות הערביות ל"שיבה" יבוא עם החלת הריבונות ויישומה. עם ישראל יבהיר לעצמו, לשכניו ולעולם כולו כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
את השורות הללו נחתום בדבריה של גאולה כהן: "את הצעת החלת המשפט הישראלי על יהודה ושומרון אנו מציעים לא רק מפני שהיא הצודקת והמוסרית ביותר, אלא מפני שהיא הריאלית ביותר. לא אדמת זרים אנו מציעים לספח למדינת ישראל. היסטורית, לא את חברון נספח לתל אביב, כי אם את תל אביב לחברון".