ציר ישראל לשעבר בוושינגטון מזהיר מהיעדים הסמויים של התמיכה האמריקאי. סינדולה של ישראל מול איראן וקידום רעיון שתי המדינות.
ציר ישראל בוושינגטון לשעבר, יורם אטינגר, מתראיין לסדרת שיחות הזום המיוחדות של תנועת הריבונות סביב אירועי מלחמת 'חרבות ברזל' ומביע דאגה לנוכח מה שמסתתר מאחורי החיבוק והתמיכה שמעניק נשיא ארה"ב לישראל.
אטינגר מנתח את המהלכים האמריקאיים, אך בראש ובראשונה קורא להכיר את מאזן הכוחות בממשל האמריקאית ואת היחס בין הנשיא ומחלקת המדינה לבין גופים אחרים המייצגים גם הם במידה שווה את האומה האמריקאית. הכשל בהיכרות עם המדיניות האמריקאית מתחיל, סבור אטינגר, מתחיל במחשבה שהנשיא הוא בעל הכוח היחיד בארה"ב. "הנשיא הוא לא הממשל האמריקאי אלא זרוע אחת מבין שלוש זרועות של הממשל. שני בתי הקונגרס הם אל רק זרוע שעוסקת בעניינים פנימיים אלא זו שהביא חוקה אמריקאית ובכוחה לבלום נשיא ולשנות את מדיניותו או ליזום מדיניות".
בניגוד למחלקת המדינה, אומר אטינגר, שתמיד הייתה ביקורתית כלפי ישראל, למעט בתקופת טראמפ, מאז ימיה הראשונים של מדינת ישראל, חברי הקונגרס הם תומכי ישראל.
להערכתו של אטינגר מגמת הסיוע הצבאי שמעניקה כעת ארה"ב לישראל היא בראש ובראשונה בלימת מתקפה איראנית אך "בעת ובעונה אחת לסנדל את ישראל בכל הקשור לאיראן, כלומר למנוע פעולה עצמאית של ישראל נגד איראן או מתקפת מנע ישראלית נגד חיזבאללה ולצמצם ככל הניתן את מלחמתה של ישראל נגד חמאס". לבד מזאת, סבור אטינגר, תכלית החיבוק האמריקאי היא דחיקתה של ישראל למימוש האידיאולוגיה בה מחזיקה מחלקת המדינה, חלוקת הארץ, חלוקת ירושלים והקמת מדינה פלשתינית.
מול מגמה שכזו, אומר אטינגר, על ישראל להבין את המציאות האמריקאית האמתית ולא להשתעבד לתובנה שהשתרשה בישראל מזה שנים. "הנשיא האמריקאי עוטף אותנו ברטוריקה של חיבוקים ומבטיח לנו הגנה באו"ם, לבד מהסיוע האמריקאי, ועל כן לכאורה עלינו לרקוד לפי החליל האמריקאי, וזו שגיאה בסיסית שמבטאת אי הבנה של המציאות האמריקאית".
בהקשר זה מזכיר אטינגר תקדימים בהם הוכחה יכולתה של ישראל לעמוד מול לחצים אמריקאים שהחלו כבר במלחמת העצמאות, כאשר האמריקאים איימו בצעדים דיפלומטיים וכלכליים אם לא תיסוג ישראל לגבולות החלוקה. התופעה חזרה על עצמה גם ב-67' כאשר הממשל האמריקאי לחץ על לוי אשכול שלא לפתוח במתקפת מנע ואשכול לא נענה ללחץ זה, כמו גם לא ללחץ שלא לאחד את ירושלים ובהמשך לחץ שלא ליישב את יהודה ושומרון. לחץ זכור נוסף הגיע מארה"ב גם בסוגיית היחס לכור הגרעיני בעיראק בתקופת בגין, כך גם בהחלטה להחיל את החוק הישראלי ברמת הגולן ובתקופת שמיר הלחץ מצדד ממשל בוש היה כבד ביותר ובלבד שלא יפתח את ההתיישבות ביהודה ושומרון. בכל אלה עמדה ישראל בלחצים האמריקאים, ובזכות עמידה זו זכתה להערכה בסופו של יום גם מהאמריקאים עצמם.
"הם אמנם לוחצים עלינו אבל בסופו של יום בגבעת הקפיטול ובזרועות הביטחון והמודיעין האמריקאיים יודעים שלא ניתן לסמוך על בעל ברית שהוא כעלה נידף ברוח, ולעומת זאת ניתן לסמוך על בעלת ברית שהודפת לחצים". זו לדברי אטינגר הסיבה לשיתופי הפעולה חסרי התקדים בין ארה"ב לישראל על אף מה שהתקבל כהסתכסכות ישראלית מול הממשל.
אטינגר קובע כי דווקא הניצחון במלחמת ששת הימים הפך את ישראל ממעמסה למכפלת כוח וכגורם שנכון לחבור אליו למאמץ הצבאי והאחר.
לנוכח כל אלה דוחה יורם אטינגר את התחושות גם בימין ולפיהן לא ניתן לקדם אג'נדה ימנית ביהודה ושומרון בירושלים ובבקעת הירדן בשל הסיוע הכספי שארה"ב מעניקה לנו. זו לדבריו טעות בהבנת היחסים בין שתי המדינות. המעיין בחוקה האמריקאית יודע שהרעיון מאחורי החוקה הוא מניעת מצב שבו נשיא מתנהל כמלך, ומשום כך מחזקים את הרשות המחוקקת והופכים אותה לשוות עוצמה לרשות המבצעת. העובדה שהנשיא נחשב למצביא העליון של הצבא האמריקאי תלויה באישורו של הקונגרס, ואם הקונגרס מזהה סטייה בהתנהלות הנשיא בין אם מוסרית כלכלית חברתית או כל סיבה אחרת, הקונגרס בולם אותו מלנהוג כך.
המציאות כעת בארה"ב היא שנבחר יו"ר בית נבחרים אוהד ישראל בכל מאודו ומדובר באדם שיוכל לשתק את הבית הלבן לחלוטין בשם הכוח שמעניקה לו החוקה האמריקאית. "בנושא של ישראל יש רוב למחנה הפרו ישראלי ואין רוב למדיניות של הנשיא כלפי איראן", מדגיש אטינגר.
הבעיה, סבור אטינגר, היא באדריכלי המדיניות בישראל הרואים את הקונגרס כנהג משנה ולא כנהג שותף, ומשום כך בכירים ישראליים מקדישים את ביקוריהם בארה"ב לרשות המבצעת ולא לרשות המחוקקת, על אף שהסיכוי לשנות את עמדותיה הוא זערורי. ברשות המחוקקת, אומר אטינגר, הראש פתוח לשמוע את עמדותיה של ישראל, גם אם קיימים חילוקי דעות.
את דבריו אלה מעגן אטינגר בדוגמאות מהיסטוריה הישראלית-אמריקאית המלמדות על היכולת לאכוף על הנשיא האמריקאי מדיניות פרו ישראלית, גם אם אינו מסכים לה. עוד הזכיר דוגמאות לערך המוסף שמוצאות זרועות הביטחון האמריקאיות בחוזקה של ישראל כאינטרס אמריקאי ראשון במעלה החוסך לאוצר האמריקאי מיליארדים רבים.
בהתייחס לתוצאות המערכה הנוכחית בישראל אומר אטינגר כי ניצחון ייחשב חיסול התשתית המדינית, הצבאית והאזרחית של החמאס. "הדבר הזה חיוני ביותר לישראל בייחוד אחרי השביעי באוקטובר שכרסם בצורה חמורה ביותר את תדמית ההרתעה של ישראל שהיא המרכיב הקריטי ביותר של הביטחון בישראל. תדמית ההרתעה היא זו שמתמרצת את סעודיה להרחיב את קשריה עם ישראל. ללא תדמית הרתעה אין שום אינטרס לאמירויות לחתום איתנו על הסכם שלום וגם האינטרס האמריקאי לסייע לנו יילך ויקטן".
עוד מזהיר אטינגר מאפשרות של הפקת הביטחון בעזה מכל גורם שאינו ישראלי, ערבי או בינלאומי. לטעמו התקוות התלויות באופציה שכזו נובעות מזיכרון ישראלי קצר. "יש כאן הקבלה מאוד מאיימת בין אי הבנה שלנו את ההקשר של חמאס חיזבאללה והסוגיה הפלשתינית, מה שהביא למחדל של השביעי באוקטובר, לבין אי הבנה של המציאות האמריקאית. אני לא מזלזל בחשיפת העולם למראות הזוועה, אבל מי שתולה בכך כמה שיוביל לשינוי ארוך טווח שוגה באשליות, משום שזו בעיה שלנו", הוא אומר וקובע כי כדי להבהיר את הצורך בשליטה ישראלית ולא זרה, ואפילו לא אמריקאית, יש להסביר זאת מתוך נקודת המבט של האינטרס האמריקאי. "להסביר מדוע שליטה ישראלי בעזה וביהודה ושומרון משרתים את האינטרס האמריקאי. אם לא יודעים להסביר זאת, כדאי שנדע".
ההסבר שיש להכיר אותו הוא העובדה שמדינה פלשתינית באיו"ש משמעותה היא אבדן בית המלוכה ההאשמי הפרו אמריקאי והמתון יחסית, אומר אטינגר ומזכיר את התנגדות המלך חוסיין להבאת ערפאת מטוניס לישראל. הפלת הממלכה ההאשמית תהפוך את הממלכה לכאוטית, גן עדן לטרור אנטי אמריקאי ואנטי מערבי, והדבר יגלוש לחצי האי ערב ויאיים על הממשלים הפרו אמריקאיים שם. לעומת זאת שליטה ישראלית ביו"ש ובעזה מהווה הרתעה.