הריבונות נכנסה לשיח הציבורי והמדיני, אבל טרם החלה בשטח. מול הלחצים הצפויים מכיוון הממשל החדש בארה"ב נדרשת ממשלת ימין יציבה ומגובשצ.
מזה למעלה מיובל שנים נמנעת מדינת ישראל מהכרעה באשר לעתיד יהודה ושומרון, על אף שגם לימין וגם לשמאל ברור כי מדובר בערש הולדתו ומקור זכויותיו ההיסטוריות של עם ישראל בארצו.
מציאות זו, המציבה סימן שאלה מדיני גדול על גורל אזורים אלו, גוררת בעקבותיה הפעלת לחצים מדיניים קשים על ממשלת ישראל, בתואנה הנשמעת הגיונית ולפיה אם ישראל אינה רואה בשטח זה חלק מריבונותה, מדוע שלא תאפשר למי שטוען לבעלות על שטח זה להקים בו את מדינתו. בנוסף גוררת מציאות זו גלי טרור שמקורם בתקווה הערבית לגירושו של עם ישראל מיהודה ושומרון אם רק יגבר עליו הלחץ הטרוריסטי.
עם זאת, על אף שקמו בישראל ממשלות שמאל "מלא מלא" כנהוג לומר, לא נטשה ישראל את האזורים הללו ולא הקימה בהם בפועל מדינה פלשתינית. הסיבות לכך שונות, החל מהפנמת חשיבות הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לאזורים אלה וההבנה שללא זכותנו בשילה, חברון ובית אל לא תהיה זכות מוסרית לאחיזה יהודית בתל אביב, חיפה ואשקלון. לסיבה העקרונית הזו נוספו כישלונות אוסלו שגררו גל רציחות ופיגועים אכזריים. מתוך כך גברה בישראל הבנת משמעות הקמת מדינה פלשתינית חמושה החולשת מגבעות השומרון על גוש דן ונתב"ג, ירושלים וכמעט כל מרכזי האוכלוסין האחרים בישראל.
התווספה לכך גם ההבנה לפיה במזרח התיכון המוותר והנסוג מחפירות חייו מעיד על חולשתו ומזמין את המתקפות הבאות עליו.
תנועת הריבונות קמה על ידי יהודית קצובר ונדיה מטר בשנת 2011, כאשר מטרתה ארוכת הטווח היא שינוי תודעתי-מדיני שיוביל לגדיעת שיח הנסיגות והובלה לשיח של ריבונות והיאחזות בארץ ישראל. לשם כך יצאה התנועה בקמפיינים שתכליתם חיזוק תחושת הזיקה היהודית והישראלית ליהודה ושומרון, היכרות עם החוק הבינלאומי המעניק לעם ישראל ולו לבדו את הזכות להקמת מדינה באזורים אלה והטמעת הערך הציוני-מוסרי-היסטורי של שיבת עם ישראל לארצו, לצד החשיבות הביטחונית והערך הכלכלי הגלומים במהלך החלת הריבונות בשטח זה.
בחבירה של גופים, אישים וארגונים שונים הניבו המהלכים הצלחה מרשימה שבאה לידי ביטוי בהצבעה פה אחד במרכז הליכוד על תמיכה ברעיון הריבונות, ובהמשך בהעלאת שיח הריבונות גם בפני נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ששב והדגיש בנאומיו את שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל.
תכניתו המדינית של טראמפ ניסתה לשלב בין רעיון הריבונות למהלך הקמת מדינה פלשתינית. תנועת הריבונות התנגדה לכל מהלך שיש בו הסכמה עקרונית או מעשית להקמת מדינה שכזו, הסכמה שיש בה חלילה התנכרות לזכותינו הבלעדית על הארץ. התכנית ירדה מסדר היום והוחלפה בהסכמי אברהם.
עם החלפת השלטון בארה"ב ישראל צפויה לשוב לימי הלחצים המדיניים האגרסיביים מבית מדרשו של ברק אובמה. הממשל החדש צפוי לדרוש הקפאות, נסיגות ומו"מ מדיני מואץ להקמת מדינה פלשתינית. מול ממשל זה ומול לחצים שכאלה, שמן הסתם יזכו לתמיכה נלהבת באירופה ובשמאל הישראלי, נדרשת ממשלת ימין רחבה, יציבה ומגובשת.
סקרי דעת הקהל מלמדים על תמיכה של כשמונים מנדטים במפלגות הימין והחרדים התומכים בעמדה המדינית הימנית. מפלגות השמאל המוצהר והמובהק זוכות לכעשרה מנדטים בלבד. על הרוב הימני הדרמטי הזה לבוא לידי ביטוי בהרכבה של הממשלה הבאה. על מנת שהדבר אכן יקרה על מנהיגי מחנה הימין להבין את גודל השעה, להכיר בגודל הסכנה שלפתחינו ולהניח מאחור משקעים אישיים וביקורת הדדית נוקבת ככל שתהיה. עליהם להתגבש להקמת ממשלה משותפת, איתנה וזוקפת גב אידיאולוגי המעבירה את השיח המדיני ממגרש ההתקפלות למגרש הריבונות והציונות.