ראש הממשלה מחפש את האמצע המדיני בין ימין ושמאל. המציאות מוכיחה שהוא לא ימצא אותו בגניזת ערכים ובקיפול דגלים אידיאולוגיים.
"הממשלה הזו לא תספח ולא תקים מדינה פלשתינית – כולם מבינים את זה. אני ראש ממשלה של כל הישראלים ומה שאני עושה עכשיו הוא למצוא את האמצע. כך נוכל להתמקד במה שאנו מסכימים עליו", דברי ראש הממשלה נפתלי בנט עם הגיעו לוושינגטון.
אך האם באמת האמצע נמצא בנקודה בה לא מקימים מדינה פלשתינית ולא מחילים את ריבונות ישראל על יהודה ושומרון? המציאות מוכיחה את ההיפך הגמור.
ראשית יש להודות על עצם ההפנמה העולה מדברי ראש הממשלה, שאכן חזון הריבונות הוא תכניתו הריאלית, הלגיטימית והמוצהרת של הימין בישראל.
ובאשר למשמעות דברי ראש הממשלה עצמם: אכן, ברמה ההצהרתית נדמה שהסרת חזון הימין לריבונות מחד ומאידך הסרת רעיון השמאל למדינה פלשתינית משולחן הדיונים הוא מהלך המאזן בין השניים, כך שלכאורה נישאר איפשהו באמצע, ובאמצע, כך מבטיח לנו ראש הממשלה, אפשר לקדם סוגיות אזרחיות שאינן במחלוקת.
ואולם המציאות המדינית והמעשית מגלה שאין ואקום. ממשלת ישראל יכולה להחליט שלא לקדם את חזון הריבונות, אבל איש מסובבינו לא ימתין לה. כולם, מבית ומחוץ, יקדמו את האג'נדה ההפוכה. התבטאותו של ראש הממשלה החליפי, שר החוץ יאיר לפיד, ולפיה בכוונתו לקדם את רעיון המדינה הפלשתינית לכשיכהן הוא כראש ממשלה, הייתה רק הסנונית הראשונה.
יודע כל בר דעת ובעיקר יודע ראש הממשלה כי בשנים בהן לא קודמה הריבונות ביהודה ושומרון חלה השתלטות אדירת ממדים של ערביי הרש"פ על קרקעות בשטחים הפתוחים של יהודה ושומרון. כל זה קורה בתכנית מתוזמרת, ממומנת ומתוכננת היטב, תכנית פיאד המוכרת לכולנו, תכנית שעבור הרש"פ והאיחוד האירופי היא תכנית עבודה שיש להוציאה לביצוע צעד אחר צעד. כך משתלטת הרש"פ על המרחבים, בונה עשרות מאחזים וישובים, סוללת כבישים, כורה מחצבות ותוחמת שטחי חקלאות ענקיים, קובעת עובדות בשטח כאשר היעד המוצהר הוא הקמתה בפועל של מדינה פלשתינית, עם או בלי הסכם. דו"ח מיוחד של תנועת 'אם תרצו' מיפה לא פחות ממאה בתי ספר בלתי חוקיים שנבנו על ידי הרש"פ כחלק מתכנית פיאד ובמימון אירופי.
אנחנו לא מקדמים ריבונות ומדינה פלשתינית הולכת ונבנית מתחת לאפנו ובעצימת עינינו.
הזירה המדינית גם היא לא שוקטת ולא נחה. איש אינו ממתין עד שממשלת ישראל תואיל בטובה לקדם אידיאולוגיה מסוימת. הנשיא האמריקאי, ג'ו ביידן, נערך להפעלת לחצים על ממשלת ישראל על מנת לקדם את חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינית. הוא אינו מסתפק בלחצים על המנהיגות בישראל, אלא מבקש לנקוט בצעד מעשי ראשוני, הקמתה של קונסוליה עבור הרש"פ בלב ירושלים, מהלך שמשמעותו ברורה: ירושלים מחולקת ומיועדת להיות בירה למדינה הפלשתינית שבדרך.
מהלכיו של הנשיא האמריקאי צפויים לקבל רוח גבית משמעותית מצידן של מדינות האיחוד האירופי מקדמות ממילא בשנים האחרונות בכל דרך את חלוקתה של ארץ ישראל והקמתה של מדינה פלשתינית.
אנחנו לא מקדמים ריבונות ומנופי הלחץ למדינה פלשתינית מתחילים לחמם מנועים.
וגם בזירה הביטחונית ניתן כבר לחוש את השינוי באוויר. ערביי הרש"פ, ביהודה ושומרון ובעזה, לא מתרגמים את רצונה של ממשלת ישראל למצוא את האמצע שבין האידיאולוגיות כמהלך שתכליתו דאגה לרובד האזרחי-כלכלי-בריאותי של אזרחי ישראל, אלא כחולשה, כנסיגה ישראלית שאם רק יוסיפו לה עוד טרור, עוד מהומות, עוד חיכוך אלים עם אזרחים וחיילים יביאו לעוד נסיגה ולעוד בריחה ישראלית מליבה של הארץ.
ההיסטוריה, ההיגיון והמציאות בעולם הערבי ובכלל מוכיחים שכל עוד יהיו שניים שיטענו לריבונות על שטח אחד תגבר האלימות ויגבר הטרור, משום שהצד הערבי אינו נכון לכל פשרה. עבורו מדובר במשימה דתית לאומית שיש להגשימה צעד אחר צעד בכל גילוי של חולשה בצד השני. הדרך היחידה לבלימת הכרסום הטרוריסטי הזה היא עמידה איתנה ונחושה, ריבונות ועצמה. מול אלה גם ההנחיה הדתית-איסלאמיסטית היא להרכין ראש ולקבל את המציאות.
אנחנו לא מקדמים ריבונות ועזות הרוח של מחבלי הרש"פ מרימה ראשה עוד ועוד.
האמצע האמתי, זה שיוכל לאפשר לממשלת ישראל טיפול בצרכיהם האזרחיים של תושבי מדינת ישראל, אינו נטישת ערכים ואידיאולוגיה. האמצע האמתי הוא החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. זהו המהלך היחיד שיבלום את משיכת החבל למחוזות הסכנה של מדינה פלשתינית ויחזיר את ישראל לשפיות מדינית, יביא את אויביה לקיפול דגלי הטרור שלהם ואת העולם לגניזת חלום הקמת מדינת הטרור בליבה של ישראל.
בכל האמור כאן אין חידוש עבור ראש הממשלה, נפתלי בנט. הוא מכיר היטב את הדברים ואת הנתונים עוד מימיו כמנכ"ל מועצת יש"ע ובוודאי כחבר קבינט בממשלות עבר. כעת מוטלת עליו המשימה ההיסטורית, לממש את החזון בו, כך הוא טען וכך הוא טוען, הוא מאמין, חזון הריבונות.