המסר שעובר מהיעדר הריבונות הוא אותו מסר שעובר מהתנהלות ישראל במלחמה ובמו"מ להשבת החטופים, ומילה אחת מתארת אותו.
מאז נחטף בנו, איתן, לעזה בבוקר שמחת תורה הפך צביקה מור בעיני רבים לנושא דברם המושתק עד כה של מי שמבינים את ערך הכלל והלאום במובנו העמוק ביותר. הוא הקים כזכור את פורום 'תקווה' שחולל מהפך תודעתי בציבוריות הישראלית ובראיון ל'ריבונות' הוא קושר בין עסקת החטופים, נסיגת צה"ל ללא השגת יעדי המלחמה והיעדר הריבונות בליבה של הארץ. "גימגום", הוא מסכם זאת במילה אחת.
"בשלב הזה אני לא יודע לאן סוגיית החטופים תתקדם, אבל נכון לעכשיו ישראל נמצאת במצב שבו היא הרימה למעשה דגל לבן ונכנעה לדרישות החמאס לאחר 15 חודשי לחימה בעזה. מדובר בפרק זמן מספיק לצה"ל כדי לכבוש את סוריה ועיראק ביחד, ובכל זאת חמאס עדיין קובע לנו את התנאים לגבי החטופים", אומר צביקה ומזכיר כי גם כעת, זמן רב כל כך אחרי תחילת המלחמה "לא עמדנו במטרות המלחמה ואנחנו לא רואים איך שאר החטופים חוזרים הביתה. זו סיבה לדאגה למשפחות החטופים, אבל גם לכל אזרח שצריך לדאוג לחייו ולחיי משפחתו, גם משום ששוב ישראל נכנעת לארגוני הטרור וגם כי מאות ואלפי מחבלים ישוחררו ליו"ש לירושלים ולעזה והם מסכנים בעיקר את יישובי קו התפר ואולי יותר מזה".
"התמונה שאנחנו מקבלים לגבי היכולת של ישראל להילחם היא תמונה של גמגום. מדינת ישראל לא יודעת להכריע מלחמות. היא לא רוצה ולהכריע ולנצח. הצבא עבר תהליך של התפרקות מערכי הניצחון, ההכרעה והבסת האויב. נוסיף לזה את התרבות שקיימת בארץ בעשרות השנים האחרונות, תרבות אינדיבידואליסטית אנטי-לאומית ופרוגרסיבית שמבטלת כל ערך, וכך שכשאין ערכים מוחלטים, ערכי השמירה על הארץ הלאום והריבונות הלכו ונסדקו במהלך השנים עד כדי סירוס יכולת המדינה להגן על אזרחיה בצעדי מנע".
מה מעניין את בוגרי מערכות החינוך
לדבריו "הגמגום שראינו בכל הסבבים שהיו ברצועת עזה ומה שאנחנו רואים גם בסוגיית החטופים הוא גמגום שנוגע גם ליהודה ושומרון. מצד אחד יש כאן חצי מיליון אזרחים ומצד שני אין ריבונות, אז מה זה? זה חלק מאיתנו או לא? זו ארץ ישראל או לא? אנחנו מגמגמים ולא אומרים דברים ברורים, שזו הארץ שלנו, שזו ארץ התנ"ך, שכאן הלכו אבותינו ושכל הזכות שלנו בתל אביב, חיפה ומשמר העמק היא מכוח זה שאבותינו חיו בעיקר על ההר. אם אנחנו מפקירים את חבל הארץ הזה ולא אומרים בצורה ברורה שהוא שלנו ושהוא חלק מהאתוס הישראלי ומההיסטוריה שלנו, אנחנו מעקרים את היכולת להילחם עליו. אנחנו לא משקיעים בתשתיות פיזיות כמו כבישים וקליטה סלולארית כי משאירים את המקום בסימן שאלה, ובצורה כזו לא ננצח במלחמה. כאשר מה שחשוב לבוגר מערכת החינוך בישראל אחרי 12 שנות לימוד זה להצליח בחיים, לטוס לחו"ל ולעשות הרבה כסף, ומולו בוגר מערכת החינוך הערבית חולם על כיבוש הארץ וגירוש היהודים, לא ננצח כי אנחנו מגמגמים".
הפתרון לתפיסתו, טמון בדיוק באותה נקודה. "המענה לגמגום הוא שיבה לתודעה שלנו", הוא אומר ומדגיש: "אני לא מתכוון לתודעת מייסדי המדינה וממשיכיהם, כי ראינו שהיא קרסה. אני מתכוון לחזרה לתודעה שהייתה לעם ישראל בכל הדורות בקשר לעצמו ולסגולה המיוחדת שלו ולבחירה בו".
והאוזן, הוא סבור, קשבת לסוג כזה של שיח חדש. "מאז שפרצה המלחמה אנחנו שומעים קולות התפכחות מהשמאל ומהמרכז שקורא לחזור לערכים. אבל האם הם מתכוונים לערכי המייסדים שקרסו? אנחנו צריכים משהו הרבה יותר עמוק, משהו שלא יישבר ולא ייסדק עם פגעי הזמן והשפעות תרבותיות אחרות. לזה אנחנו קוראים תשובה מאהבה, לחשוף לאנשים את העוצמות והיופי שיש במקורות ישראל כפי שהם באמת. רוב הציבור בארץ בשל להיכרות הזו".
להערכתו של צביקה אמנם ישנם "החילוניים האידיאולוגיים", כהגדרתו "שיהיו אגוז קשה לפיצוח", אך רוב מוחלט של העם נחשף בחודשי המלחמה לציבור שהפיק מתוכו רבים לוחמי זרועות היבשה שלחמו מתוך נכונות למסור את הנפש. היכרות והתקרבות נוספות חושפים ויחשפו בפניהם גם את ערכי המשפחה ודרך הארץ במבטא הציבור הזה. "כבר בפתח המלחמה היו קולות שחיפשו משהו אחר, עמוק יותר שיבסס את האחיזה שלהם בארץ, אחרי שההיתכנות והחלום לשלום קרסו ונשברו בפניהם".
מול הגמגום, אומר צביקה "צריכים להגיד דברים ברורים ואמיתיים. להפסיק לדבר על דברים חלקיים כמו ביטחון. זה שקר לומר שאנחנו נמצאים ביהודה ושומרון בגלל תפיסת ביטחון, או שחזרנו לארץ בגלל רווחה ואושר לכל אזרח. אני בעד רווחה אושר וביטחון, כמובן, אבל לא בשביל זה הגענו לכאן. אם רק בשביל זה הגענו לכאן, לא כדאי להיות כאן, באזור הלוהט ביותר בגלובוס. רווחה ניתן לקבל בארה"ב, גם אם נעבור לשם כקבוצה מאורגנת של שמונה מיליון. החוט החורז לכישלון הוא הגימגום שהיה עד היום, והתשובה היא אמירת האמת של הדברים הצודקים והמוחלטים על הזכות שלנו בארץ ולהתחיל לדבר על החזון והייעוד של עם ישראל".
הראיון פורסם לראשונה בגיליון 18 של כתב העת ריבונות. לחצו כאן לגיליון